אתה זוכר את היום שנפגשנו? חשבת שאני צרפתיה, אני? הצפרתיה הכי ישראלית שיש.
סחבתי אותך לשקט, ישבנו לנו שם באותו שקט, והפרנו אותו עם הדבר ששנינו יודעים לעשות הכי טוב, מילים.
סיפורים.
כאלה שגרמו לי לדמוע, כאלה שגרמו לי לחשוב שאני אוהבת אותך בצורה לא נכונה, והרי אתה יודע שהאהבה שלי אליך חזקה בצורה יוצאת דופן, ואתה יודע שזו לא האהבה שחשבתי, אז, פעם.
זאת אהבה של חברים, כאלה שיודעים הכל אחד על השני, אפילו אם הם שוכחים.
וכשאני רואה אותך, כשאני קוראת אותך, כשאני מדברת איתך כל פעם מחדש עולה לי מעין תקווה ללב, שסוף סוף אתה מתחיל לבנות פה משהו, או כמו שאני אומרת לך כל הזמן במעין חיקוי של אמא פולניה למרות שאמא שלך ממש לא "אוי, סוף סוף הילד שלי גדל".
וכל תקווה כזו גורמת לי לשמחה, שמחה שמתבררת תמיד כאכזבה.
וכל אכזבה הזו מפילה אותי כמה וכמה מדרגות מאותה תחושה של תקווה.
כמה שאני רוצה שתמצא כבר את השקט, את מה שאתה מחפש ולהפסיק להרוס את עצמך כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
