החיים שלי בבועה....

זה היה לילה חם שטיפות גשם שלא מאפיינות עונה זו ירדו להן וגרמו לי להבין שבקרוב החורף מגיע שוב.

 אף אחת מחברותיי לא ענתה לי לטלפון.

הבדידות שלחה עכשיו גרורות סרטניות שסירבו להרפות.

הלכתי ברחוב, שלא כהרגלי החלטתי גם להתאפר ולהתלבש יפה,

בקבוק בירה בידי, צונן, אני מעבירה אותו מדי פעם על פניי ועיניי האדומות מדמעות, מנסה להתחמק ממבטים של חולפים ועוברים אותי שגם ככה לא מסתכלים עליי.

בדידות.

אני נכנסת לקיוסק הקרוב, קונה בקבוק בירה נוסף.

שותה.

מולי אני קולטת חבורה של בחורים מקיפה בחור ממושקף.

הם סוגרים אותו.

אני חוצה את הכביש במהירות.

מבטי נתקל לפתע בשלט מהבהב, "ישראפאב".

למרות שאף פעם לא אהבתי פאבים כמקומות בילוי אני מביטה במקום כמהופנטת, משהו קורא לי להכנס.

אני נכנסת לפאב, מזמינה עוד שתייה מהברמן, שכמו כל ברמן בעולם נראה מושך יותר מבנאדם רגיל.

שותה.

אני מתחילה לרקוד, להתנועע לצלילי המוזיקה המכשפת אותי, תנועותיי איטיות,

אנשים מסתכלים עליי, חלקם במבט תוהה, חלקם במבט חודר מדי.

אני מתעלמת.

העשן עוטף אותי במעין חיבוק חם ונעים, אני מתמסרת לו וחשה מעין שלווה וביטחון.

לפתע אני מרגישה מישהו נצמד אליי,

אני עייפה, האלכוהול מתחיל לתת אותותיו, "אני צריכה לשירותים" אני קוראת לעבר כתפי.

"מה?"

"לשירותים", אני מצביעה לעבר תור ענק של בנות.

"אבל תחזרי לכאן" הוא מרפה ממני, אני מתחילה ללכת לכיוון השירותים, רוצה להסתובב אבל משהו לא נותן לי, רוצה להסתכל אבל משהו מסיט את מבטי לנקודות אחרות.

אני ליד השירותים, מוקפת בהמון בנות שיכורות, מצחקקות ומדברות דברי הבל.

הנשימה שלי מתחילה להיות כבדה, אני מרגישה שהמקום סוגר עליי.

משהו, אותו משהו שגרם לי להכנס לפאב, דוחף אותי לצאת החוצה, לברוח.

אני פונה לכיוון היציאה במהירות, תחושת מחנק עומדת לי בגרון, אני רואה כבר מבפנים את האורות המהבהבים של השלט "ישראפאב".

אני יוצאת, ונושמת לרווחה את האויר המזוהם של העיר.

מתחילה להתרחק מהפאב, לא מסתכלת אחורה,

10 צעדים...

20 צעדים...

עם כל צעד תחושת ההקלה מתגברת יותר ויותר.

מלבד מגידי עתידות מארצות שונות, וכמה חסרי בית שמסתכלים עליי בהשתהות

הרחוב ריק.

אני עוצרת.

לפתע, אוחזות בי שתי ידיים, קרות, מוכרות אבל כבר לא מרגיעות, אני שוב לא יכולה להסתובב, לא מצליחה.

אני רוצה להתנתק, לצרוח, אבל משהו לא נותן לי.

אני לא רואה פתאום כלום,

חושך.

אני שומעת אותו לוחש לי באוזן " לא היית צריכה לברוח".

שוב מועקה, תחושת כבדות שנמשכת דקות ספורות שנמשכות כמו נצח.

לפתע הקלה.

הרחוב שקט, הידיים כבר לא אוחזות יותר.

מגיד עתידות פקיסטני או הודי, לבוש כתום ועטוי זקן מתקרב אליי, נוטל את ידי ומסתכל לי בעיניים

"הוא היה הגורל שלך, לא היית צריכה לברוח" הוא אומר לי וממשיך ללכת.

העיניים שורפות מדמעות בזמן שהמילים מחלחלות לתודעה שלי.

אני פונה לכיוון הפאב, לחפש את אותו בחור.

אבל במקום שבו עמד מקודם השלט המבהב ומורה על מיקום הפאב, ראיתי עכשיו רק שלטמוקף באורות צהובים ולבנים, מכריז על מכירת חיסול של מוצרי חשמל.