היום הג'ינג'ית טסה לארצות הברית לשנה עם אופציה ליותר.
היום גם לקחנו אותה לשדה התעופה, מה כבר יכול להיות מסובך בזה?
בשעה המיועדת אבא התקשר ואמר לנו לצאת, הבלונדה, הפולניה ואני סחבנו את התיקים
יצאנו החוצה
וחיכינו
חיכינו
חיכינו
חצי שעה חיכינו
וחיכינו
עד שהאדון נזכר לצוץ עם מכונית חצי מפורקת מהעבודה.
העמסנו (תיקים)
ויצאנו לדרך.
בדרך פקק, העצבים של הג'ינג'ה עומדים לפקוע, במיוחד כשהפולניה מקדימה צווחת שאנחנו עוד עלולים לאחר.
ואז, טלפון, אחת הבנות מהטיסה של אחותי מודיעה שהקדימו את הטיסה בשעה....
העצבים פוקעים, הג'ינג'ה לחוצה רצח והופכת לעגבניה בשלה מדי.
הגענו, נושמים לרווחה, עד שמגיעים לתור למזוודות וחוטפים חררה
הג'ינג'ה על סף התמוטטות, הפולניה כבר מתחילה להרים קולה והבלונדה עוד מסייעת לה.
אבא, שלכל מקום שהוא בא אנשים מסתכלים עליו במעין יראת כבוד לא מוסברת, מסדר שהג'ינג'ה תעבור דרך הביזנס...
נרגעים.
מגלים שטעינו בתור.
והיא שוב מתעצבנת.
הלחץ, הפולניה, הבלונדה...
עוברים את הצ'ק אין,(אחרי שאנחנו מגלים שבכלל איחרו טיסה) הג'ינג'ה בלחץ על דיוטי פרי, הפולניה מתעקשת להאכיל אותה לפני הטיסה
אוכלים. ההיא לחוצה, מתה להפטר מאיתנו.
מלווים אותה.
חיבוקים מהירים, נישוקים מהירים, אני מתחילה לבכות ואומרת לה שהיא יכולה להרגע ושאני בוכה כי אני רוצה להיות עכשיו על מטוס לאנשהו...
היא מתחילה להתרחק, ואז אני נזכרת "אל תחזרי מקועקעת, ואל תשתי לי שם חשיש" אבא צוחק.
חוזרים למכונית המטה לנפול.
נוסעים לכיוון בית.
האוטו נתקע באמצע צומת הומה, הבלונדה והפולניה מתחילות, בשיא הלחץ עם שאלות "למה נתקע?", "איך זה שאין דלק?", "מה, לא ראית לפני שיצאת?" ומחממות אותו על העובדים שלו "זה לא בסדר, כי היו צריכים למלא דלק אחרי שנסעו" ועוד כהנה ובעיקר כהנה שהוא לא ממש צריך לשמוע ברגעים כאלה..
ואני, כדי לא להתעצבן מהשאלות ומהעצבים מסביב, הרמתי רגליים כמו פולנייה טובה, שמתי חולצה על הראש וריירתי לי על הכסא עד שבאו לעזור....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
