החיים שלי בבועה....

סתם כי בא לי, התחרות של המעופף הכי עטלפי

מאז ומתמיד היתה לי בעיה עם הגוף שלי, הייתי מסתכלת על עצמי במראה ורואה שומן

לא כזה שנשפך, לא גוש שומן, אבל תמיד הייתי רואה גלגלים

לא משנה כמה היו אומרים לי שאני סקסית

ולא חשוב כמה היו אומרים שאני רזה

ולא חשוב כמה המשקל אמר שאני פחות מדי ממה שצריך

תמיד ראיתי גלגלים.

אני בטוחה שגם אנשים אחרים ראו את זה, אבל לא היה להם נעים להגיד.

אני בטוחה בזה כי כל גבר שהייתי איתו פעם פעמיים עזב.

לפני כמה שבועות, או אולי חודשים, ישבתי לי מול האינטרנט, מוכת רעב ומתאמצת לא להכניס דבר לפה שלי כדי לא לטפח את הגלגל שכבר היה לי, פתחתי לי כרטיס ובתיאור שלי רשמתי שאני גם מלאה.

המון אנשים פנו אותו המון גם דחה, ואני את הגלגלים שלי ורק אותם האשמתי,

מה כבר יכול לגרום לאדם בלי עין, מגמגם וגם שראשו נראה כאיי התקרחות לדחות אותי ככה?

כבר התחלתי להתייאש, לא אכלתי, חייתי על כדורים משלשלים-מדכאי תאבון-מעצבי גיזרה וכל מה שיכולתי לראות זה עוד גלגלים ועוד גברים בורחים ממני.

באותו יום חזרתי מהעבודה עייפה מתמיד ובעיניים טרוטות ראיתי כיצד מנצנצת לה הודעת ה "יש לך דואר בתיבה", למרות שכבר ויתרתי החלטתי לתת לעצמי ולטייריי הזדמנות לאהבה.

פתחתי את הדואר האלקטרוני וההודעה הראשונה שהופיעה נפתחה.

הוא היה נאה מאוד אך מה שמשך אותי היה המכתב שלו שהיה קצת אחר ממכתביהם של אחרים.

החזרתי לו מייל באותו הרגע (במצב שלי כבר לא היה לי מה להפסיד כי אפילו להראות נואשת כבר נראה לי כמשהו חיובי), הוא החזיר לי וכך גלשו מילותינו אל תוך הלילה ואל תוך עוד לילה ועוד אחד....

החלטנו להפגש, הוא היה בטוח בעצמו למרות אזהרותיי על גלגליי הרוטטים שעכשיו נראו לי נחמדים מתמיד.  

היתה לי תחושה די טובה לגבי העניין, כזאת שאותתה לי "קביעות", מצד שני תמיד מאותתת לי התחושה הזו לפני פגישה, רק שהפעם היה בה משהו אחר.

התלבשתי, התאפרתי ושמתי את הבושם שאני הכי אוהבת ויצאתי למקום המפגש, מסעדה יוקרתית על שפת הים.

ישבתי וחיכיתי וחיכיתי ועוד קצת חיכיתי

ואז הוא הגיע מתנשף מחפש אותי בעיניו וכשננעל עליי מחייך לעברי

הוא ישב תוך שהוא זורק לאויר בחצי חיוך חצי רצינות "רזית מאז הפעם האחרונה שדיברנו",

 הזמנו אוכל,

ודיברנו, עד שהסתכלתי בשעון וראיתי שעברו מספר לא קטן של שעות מתחילת הערב.

שילמנו את החשבון  והלכנו לעבר המכונית.

היה שם משהו

נראה לי שזאת היתה כימיה אבל משהו היה חסר ולא מבחינתי, לא ידעתי מה ולא רציתי לחשוב על זה כשהוא רכן לפניי ונישק אותי נשיקה של מישהו רעב שאוכל את העוגה הכי טעימה מימיו.

נפרדנו לדרכנו

בחודשים הבאים התראינו לעתים די תכופות, הרוב היה במסעדות ואם לא מסעדות הוא היה מבשל, אוכל וכמה שיותר, למרות שהוא היה רזה מאוד.

נהגנו לשבת סביב השולחן עם הכיסאות גדולים כאלה, שלא ראיתי כמותם קודם לכן והוא היה מוזג לי עוד ועוד תוך שהוא מלטף אותי ומנשק אותי .

אחרי הארוחות היינו יושבים פרקים של רוזאן שהוא הקליט, הוא היה צופה בסידרה בעיניים נוצצות, דוחף לי עוד קצת גרעינים וצ'יפסים שטיגן לפני, נותן לי נשיקה ענקית על הלחי וממשיך להביט בעיניים נוצצות ברוזאן.

האושר נמשך כמה חודשים לא קטנים, הספק הזה שהיה בהתחלה, החוסר שלמות הזו של הכימיה בינינו הלך וקטן עם הזמן על אף שלא שכבנו, 'אני לא מוכן עדיין, רוצה לקחת את הדברים לאט ובביטחון'.

בחצי שנה להיכרותנו הוא התקשר

'עכשיו את מוכנה' הוא לחש לאפרכסת בקול הכי מגרה

' אני מזמן מוכנה' צחקתי ותמהתי מעט

הוא הזמין אותי לביתו לארוחה רומנטית, התיישבתי על הכיסא הגדול שכל כך אהבתי ואכלתי

כל מה שעשה כדי לא להעליב, כדי שיאהב אותי ...

אכלנו וכשסיימנו פניתי לקום ואז קלטתי

אני תקועה,

בכיסא הרחב הזה .

תקועה ולא יכולה לצאת

דמעות החלו לרדת מעיניי כשקלטתי אותו ניגש לדלת, נועל אותה

מתקרב אליי לאט לאט, ידיו מתחככות אחת בשנייה

והמבט,

אותו מבט נוצץ ששמור רק לשעת רוזאן, מלווה בחיוך מטורף...

** מוקדש לתוקע הטריילרים, אהובי משכבר הימים הבאד מייסטר וכל מילה מיותרת :)