עמדתי לי בחנות חיות ברחוב דיזינגוף מסתכלת על תוכי צבעוני שהחליט ללעוס לי את הטלפון ולא התנגדתי ולו ברגע, בכל זאת, תוכי וזה.
אז פתאום התקרב אליי איזה מישהו והסתכל, לא על התוכי עליי.
מוזר
"אנחנו מכירים?" הוא שאל
"לא נראה לי" אמרתי בחיוך וחזרתי לבהות בתוכי
"בלה בלה בלה אני בלה בלה בלה, בלה בלה בלה יש לך עיניים יפות" הוא אמר
"כן, אני יודעת ובגלל זה אני בוחרת להסתתר מאחורי משקפיים" אמרתי בחיוך, לא הבנתי מה הוא רוצה והמשכתי לבהות ביצור המנוצנץ והצבעוני שמולי
"בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, את מעשנת? בלה בלה אני הולך לעשן בחוץ"
"אחלה, תהנה"
הוא חיכה לי בחוץ וביקש את הטלפון שלי, התלבטתי לרגע, 'למה לא?' חשבתי או כמו שהוא כבר אמר פעם, אם יורים למלא אנשים אולי יש סיכוי שאחד מהם יסכים.
שלושה וחצי חודשים עברו מאז ולא שמעתי ממנו, ותאמת גם לא חשבתי על זה, אני לא אוהבת לשקוע בלמה אנשים לא מתקשרים, אם אני מעוניינת אין לי בעיה להתקשר לבנאדם ולקלוט ממנו אם הוא רוצה או לא רוצה להיות איתי בקשר. אין לי כח למשחקים של לחכות לא לחכות, יתקשר, לא יתקשר.
אז ישבתי לי שלשום בתחנה קוראת מאמר מעייף למדי ולפתע הטלפון צלצל, הסתכלתי על הצג 'טלפון לא מזוהה' שבדרך כלל אומר שאו אבא שלי מחפש אותי או דיצה מהנבק עם הקול מעלה הנרווים שלה
התכוננתי לקול המעצבן כקול לא מוכר ענה לי "הלו, שלום, הטלפון שלי התקלקל השמות נמחקו לי ואני עובר על כל המספרים כדי לדעת מי זה (והכלב שלי אכל לך גם את המחברת?)"
"זאת מידורי" עניתי לו
"אההההההההה את מבקרת לפעמים בחנות חיות בדיזינגוף? "
"כן" החזרתי לו
"את יודעת מי זה?" החזיר לי בטון של ילד מפגר
"כן אתה מהבלה בלה בלה, לא?"
"וואו בלה בלה בלה בלה בלה בלה הנה המספר שלי, תתקשרי אחרי הבייביסיטר, נעשה משהו"
"כן כן" לחצתי על כמה ספרות "הכנסתי" לזיכרון ואיך שהוא ניתק מחקתי את המספר, אני לא אוהבת לשחק ולא היתה לי בעיה להגיד לו שאני לא עומדת להתקשר אליו אי פעם אבל אני גם שונאת שמשחקים בי ובטח שמנסים למרוח אותי בכל מיני זיוני שכל
אף פעם לא הבנתי את הנוהג הזה לא של נשים ולא של גברים לקחת ממישהו טלפונים, להראות סוג כלשהו של כוונות ולא להתקשר, מה לעזאזל זה מוכיח? כח? תחכום?
בשבילי זה מוכיח רק שאנשים הם טיפשים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
