אני לא מעריכה מספיק את עצמי
אני לא מצליחה אף פעם לראות את מה שאחרים רואים בי ותמיד אני מפקפקת בכל מחמאה ולו הקטנה ביותר
אני גם אף כנראה לא אצליח לעשות את זה
אז מה שקורה זה כשמישהו נותן לי ממש טיפה של תשומת לב, מבט או קצת מגע, אני נעמדת דום ומצדיעה
יש בי משהו שזקוק לתשומת לב, לא כזו אובססיבית של התקשרות כל יום או כל דקה לא כזו של תתן לי ככה ותעשה לי ככה ותבוא לקחת אותי מפה ותקח אותי לשם
מעין צורך כזה שיהיה מישהו שאני אוכל לתת לו כדי שאוכל להרגיש טוב יותר, משהו שאני אוכל לצפות לו
ומקווה שנתינה כזו תספיק, בלי תנאים ממני, רק קצת תשומת לב ותקבל ממני הכל (כמעט)
וזה מצחיק כי באופן אירוני אנשים לא אוהבים את זה, ואפילו מפחדים מזה
איך מישהו אמר לי פעם? "טוב לי מדי" טוב מדי זה רע, צריך שיהיה משהו פגום, משהו לא טוב כדי שאנשים ירצו אותך...
צריך להראות שלא רוצים, צריך להקשות, לשחק, לרדות זה מה שמושך...
ואני, מה אני יודעת
אני עם ההערכה העצמית שחייבת לעבור אימוני צבא קשים כדי להיות מסוגלת להתמודד עם החיים בקרב המין הזכרי...
עזבו אתכם זיון טוב,
עזבו אתכם יודעת לבשל, למצוץ, חכמה, מצחיקה, בדיוק בצבע הנכון
בצורה הנכונה,
אבל טוב מדי, אז משהו בטח דפוק פה, לא??
וכמה שאני מנסה להבין את העולם הזה, כמה שאני רואה איך חברות שלי פועלות ושומעת את שמסביבי אני מבינה שכל מה שצריך לעשות זה להיות רעה...
ואני, שיש בי גם ציניות וגם קצת רוע לפעמים לא יכולה להתמודד עם כזה דבר
לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים בלי לחייך גם אם קשה לי וגם עם עצוב לי וגם אם אני ממש רוצה, אני ורודנות לא הולכים יד ביד
אז אולי כמו שהמרוקני האקס היה אומר לי, ' אז מה עם כולם אומרים, הם טועים ואני צודק', אולי אני צריכה להמשיך עם הדרך שלי ולהיות עוורת למה שקורה, אולי אני צריכה לשנות גישה
ואולי, אולי אולי יום יבוא וכולם יראו את הדברים כמוני
(כבר אמרתי פעם שאני סוג של תמימה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
