החיים שלי בבועה....

היום הלכתי למועדון עם שתי בנות מהעבודה שלי, שתיהן בנות 22

הן מצחיקות אותי כי הן רואות אותי כמעין מודל בשבילן

לא אידיאל, אבל הן חשות סוג של הערצה לא מובנת אל פועליי

יש לנו סוג של שפה משותפת במיוחד עם המתולתלת

עד היום, שהלכנו למועדון, דאנס בר בפאתי הרצליה מפתוח

וכווווווווווווולם אבל כוווווווווווווווולם היו שם קטנים ממני

ופתאום אתה מרגיש לא שייך

למרות שהמוזיקה היא אותה מוזיקה

ולמרות שהאלכוהול אותו אלכוהול

לפתע כל מה שאתה רוצה זה את החברים שלך, אלה שממש מבינים אותך ושממש בראש שלך

אותם אלה שיש לך איתם מעין שפת סתרים של מבטים ויודעים מתי בדיוק רע לך או מתי בדיוק הולכים לשבת יחד

שיודעים שכשמתחיל שיר של צביקה פיק זה אומר שהגיעה שעת הש' ללכת הביתה ולפני זה לתקוע איזה טוסט או בורקס...

אז נעמדתי לי שם באמצע שיר של היהודים, שותה לי את הויינשטפאן שלי ומסתכלת על הסביבה

וקולטת מבטים,ונזכרת שכאלה היו גם לנו שלוש שנים לפני של "מה לעזאזל הזקנים האלה עושים פה?"

שלוש שנים לפני, צעירים יותר אבל ממש לא חכמים יותר היינו משתכרים עד כלות וחוזרים בזמן תפילת שחרית, אחרי שהציפורים כבר סיימו את מקהלת הבוקר שלהן..

אז נכון שידיד שלי אמר לי כבר פעמים מספר שזה לא הגיל אלא המקום שבוא אתה נמצא בחיים שלך

אבל יש משהו שגורם לך, גם אם אתה מרגיש הכי צעיר בעולם, וגם אם יש לך את השפה הכי משותפת עם התינוקות הכי צעירים, עם הזמן להעריך את שעות השקט והשיחה בבית

להעדיף שעות שמיכה מאשר שעות יציאה 

ולבכר ארוחות ערב-אלכוהול-סמים וסרט עם חברים על בילויי לילה עד שעות הבוקר הסוערות

הכיף פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת הופך להיות אחר...

אז משכתי את הפיציות שבאותה שנייה בדיוק חשתי אמאלה קטנה שלהן, וציחקקנו לנו את כל הדרך הביתה...