החיים שלי בבועה....

היא באה כל יום אלינו לחנות השכונתית,

מסתכלת במראות, מתאפרת, מסדרת את עצמה ונהנית מכל תשומת הלב, אפילו השלילית שנותנים לה

היא כבר רגילה למבטים האלה.

אני מסתכלת עליה מהצד, היא נראית כמו זמרת אופרה מהישנות,

גדולה בכל מובני המילה, החזה שלה עומד לפרוץ את בגדה השחור והצמוד מדי, שיער ארוך וחלק בצבע שחור עורב ממסגר את פניה, המכוסות מייק אפ לבן מדי שמקנה לה מעין מראה של רוח רפאים.

המראה נשבר עם שפתון בצבע אדום דם, ועיניים שחורות המכוסות ביותר מדי איפור ומוקפות במסגרת של כוכבים כסופים. היא זונה, וכעדות לכך נתלים בכל פעם גברים שונים על זרועה הדשנה, לפעמים היא נכנסת שנייה בטור של ארבעה. הסבתא נמוכת קומה עד כדי שקשה להאמין שיכלה אי פעם מלהכיל, מחזיקה על ידיה כלב פינצ'ר קטן ומעצבן שנובח מדי פעם לעברי, מאחוריה מספר שלוש וארבע בנותיה בת ה16 ובת ה 10

, שתי בנות, שונות כל אחת עם היופי שלה,הן נכנסות, עושות סיבוב ראווה ויוצאות מהחנות באותו טור שנכנסו בו.

עכשיו היא מסתכלת עליי בעיניים כחולות הטובעות בים של צללית שחורה, היא מראה לי עץץ משפחה ומספרת לי על שני האבות של שתי בנותיה באנגלית המטובלת היטב היטב במבטא רוסי כבד, כשבתה הקטנה בת ה 10 מסתכלת מהצד על אמה בהערצה.

אני ממשיכה להקשיב לה, מסתכלת על שפתיה המדממות מאודם זזות ומסבירות, היא מדברת קרוב אליך, כמה שיותר קרוב, והשפתיים ממשיכות ללחוש ולדבר, והתחושה היא של רתיעה, של משהו לא נקי, למרות שאין סיבה.

היא לא עוצרת וממשיכה לדבר ולספר, והבת הקטנה מחייכת אליי בביישנות וממשיכה לספוג ולהטמיע לתוכה את האם.

ואז, מגיעה בתה בת ה16, צמה ילדותית ומחוצפת נופלת על כתפה, פניה צבועים במייק אפ לבן מדי, לחייה צבועות בורוד, שפתיה מעוטרות בצבע של דובדבן, היא אומרת לאמא שלום,אני מסתכלת איך היא מבליטה את שדיה המכוסים בחולצה צמודה ונעליים גבוהות מדי, מחייכת לעברי חיוך חצי מבויש חצי מפלרטט, פונה לעבר בחור מבוגר שנתלית לו עכשיו על הזרוע, ונעלמת...