לפניי ארבעה חודשים וטיפהלה התבשרתי יחד עם חברותיי שהנשואה הותיקה נושאת בתנורה מעדן בן שלושה חודשי בישול, אז לא ידענו שהמעדן הזה יסתבר כמעדניה. הראשונה שהתחתנה, הראשונה שתלד, ולמרות שזה אמור להיות מוזר לנו כי היא הכי צעירה מבינינו, זה היה הכי טבעי בעולם.
עם התלונות על כאבי גב, לחץ בכל מיני איזורים לא סימפטיים ובעיקר בשלפוחית השתן מה שגורם לה לנוע לכיוון השירותים כל מספר לא ספור של דקות, אנחנו רואים איך היא מתעגלת, מכל הכיוונים, התעגלות יפה כזו, נשית, איך השיחות הופכות לשיחות על בדיקות ותזוזות תוך כדי טחינת אוכל.
לפני כמה שבועות התגלה לה גידול לא ברור באיזור הצוואר, היא לא מדברת על זה ואנחנו לא לוחצות.
וממשיכים הדיבורים, על הבית שנבנה, על הבייביסיטרים שאני אהיה מוכנה לעשות כדודה המאמצת של המעדניה.
היום התגלה שבנוסף לצרות שיש לה עם הגידול, לתינוקת אין מספיק מי שפיר שם בפנים, ושהיא צריכה לשמור על שמירת הריון 'אולי היא היתה נורא צמאה שם בפנים' חשבתי להגיד לה להרגעה, ומיד המחשבה הזו הוסרה ממוחי. רק שתשמור על עצמה ועל השלווה הזו שהיא שרויה בה או לפחות מקרינה לסביבה.
לפעמים אני מניחה את האוזן שלי על הכרס שלה שכמעט מגיעה למימדי הכרס שלי, ומנסה להקשיב ליצור הקטן הזה שמיום ליום הופך למשהו מוחשי יותר ולנסות לשמוע אם היא אומרת משהו.
וכמו אישה טובה זה גורם לי לחשוב על עצמי על העתיד שלי. אני מקשיבה לשקט ולרוגע הזה שהיא מקרינה, סופגת ומדי פעם מפריחה נשיקה מעבר לעור, שרירים ומעט מי שפיר.
פעם ראיתי את עצמי נשואה, כמו אישה מאיזו סדרת קיטש אמריקקית טובה אני מתחתנת עם אבירי המושלם בחתונה רומנטית ומלאת לבבות ורודים ופרפרים, נחיה בבית פרטי עם גינה וממטרות שמפריחות טיפות צבעוניות מצננות על רחבי הדשא, יהיה לי איזה כלב, חתול תוכי וארנב שישעשעו אותי ואת שלוש הבנות שלנו והכל יהיה טוב ויפה..
על אף שהדמיון שלי יותר ויותר מתפתח עם השנים אני מבינה שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה מעצמי, למרות שאני עדיין רוצה כלב, חתול ותוכי (כי יותר מדי ארנבים מתו לי) אני רוצה בן זוג, אבל רוצה להיות חופשיה, חופשיה לנסוע מתי שבא לי לחו"ל, חופשיה מהתחושה הזו של סוג של אחריות שיש תמיד שם מאחורה, באיזשהו איזור בתודעה, אחריות לבן הזוג. לאט לאט אני מבינה שמוסד שנקרא 'נישואין', שלא כמו אחותי שרצה להתחתן בלי לחשוב פעמיים, לא ממש מתאים לי, יוצר יותר מדי בעיות.
אני אוהבת ילדים, אני כל כך רוצה איזה כמה יצורצורים קטנים בעתיד כדי שאני אוכל לתת להם מה שיש בי, אבל פתאום אני רואה את ההריון שלה וזה מפחיד מדי.
אני רוצה קריירה וכסף כמה שיותר כסף שיקנה לי עצמאות ואת האפשרות לצאת מהבית הזה במהירות המירבית האפשרית, בית שאני מרגישה בו מיום ליום לא רצויה יותר ויותר, והזדמנויות ללכת ולעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.
וזו בעיה, זו התנגשות, וזה קשה, קשה מדי ובלתי אפשרי שהכל התקיים גם יחד.
אבל בינתיים אני אלך לי מחר אל המותקית שלי, אניח את אוזניי על ביטנה שכנראה תתפח רק עוד טיפה, אקשיב עוד טיפה לקולות הבוקעים ואפריח לה איזו נשיקה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
