החיים שלי בבועה....

אני לא יודעת למה עושים כזה עניין משקיעות

שקיעה זה יפה, השמים נצבעים בצבעים של דם

שקיעה זה מעבר, מעבר מיום ללילה

מערות לשינה

ממודעות לתודעה

אבל זריחות...

אני נזכרת לי  באותו יום ראשון, ההוא שנשארתי בסופ"ש לא שלי בגלל השלג שירד, השלג הראשון שלי, אותם פתיתים שהפתיעו אותנו בארבע לפנות בוקר ונפלו להם בעדינות כאילו היינו בתוך כדור זכוכית ועיטר את האדמה המדברית שכל כך למדתי לאהוב ....

ובבוקר יום ראשון, אחרי שהשלג התמוסס והפך לקרח מלוכלך, קמנו עוד לפני שזרחה החמה והתארגנו ליציאה, יצאנו את שערי הבסיס עם הרכב הצבאי הגדול, אז התחילה להעלות לה באדישות השמש. חתכנו את אותו שביל שמוחבא בין הגבעות והתגלגלנו לעבר הכביש המהיר שיביא אותנו אל בתינו.

המראה אז היה כל כך מרהיב שאני לא אשכח אותו לעולם, מתחת לשביל הופיעו לה עננים נמוכים בצבע אפרפר לבן, קרני השמש צבעו את חלקיקי הענן בצבעי אדום רכים, מראה שגרם למדבר להראות כל כך חי, ברכב הסתלסל לו קולו של קובי אוז

"שלוש בלילה,יושבת מולי לא בא לה לישון. שלוש בלילה, עיניים גדולות מדברת המון..." והנשימה נעתקית והחיוך מתפרש.

היום לפנות בוקר חזרתי הביתה והיתה זריחה, היא היתה אחרת, זריחה סגלגלה, היא צבעה את כל מה שעמד בדרכה בצבע סגול אפור, ושוב העלתה בי חיוך אותו חיוך מהפעם הקודמת.

הרגשתי חיה ושמחה.

ואז הבנתי, זריחות ממש כמו שקיעות הן מעבר, 

מעבר מחושך לאור

משינה לחיות...

לחיים...

* ובלי שום קשר...  אז החלטתי שזו כנראה סוג של פנטזיה...