החיים שלי בבועה....

עוד שלושה חודשים היא מתחתנת

שלושה חודשים וההכנות בעיצומן

שלושה חודשים לעצב את הנסיכיות שבה

הלחץ בעיצומו

דיונים על טבעות, שמלות, נצנצים והמון, זרים, חופות, מנות, תמונות, אורחים, משפחה כסף כסף כסף

מהומה רבה על לא דבר

עלערב אחד שבסוף יחקק בלוח של איזו תמונה

ואולי על איזה תקליטור וירטואלי שלבטח יבלע בסופו של דבר בין המוני הדברים

וקשה לי איתה וקשה לי עם המשפחה

זו לא הקנאה שמדברת מגרוני

זו הדרך שהיא מצאה

יש אומרים שזה מוקדם מדי, שהנישואין שלה נועדו לכשלון

"היא כל כך קטנה" מזכירות לנו הנשמות הטובות ומעלות גבותיהן אל השחקים 

"ומה אתך?" הם מסננים, "יש לך ילדים?", את נשואה" , "אה את רק בת 26 יש לך עוד זמן" הן מסתכלות עליי במבט מלא רחמים אחרים.

אבל הכי קשה זה המשפחה, אותה יחידה שגידלה אותך כל כך באהבה והשקיעה בי הבכורה כל שיכלה, אותם אני הכי מאכזבת

"אבא רוצה נכד" וכל המבטים ישר מופנים אליי ואני מתעלמת מהם באלגנטיות אופינית

או מעבירה את האחריות אל הבלונדינית...

אותה בלונדינית שבקרוב הולכת להתחתן ויש לה תכניות ברורות לגבי עתידה..

אותה בלונדינית שמצליחה כל כך חזק להחזיק גבר שתוך שנה וחצי הוא הציע לה להתחתן...

ואני, אני לא רוצה להתחתן כרגע וגם לא ממש ילדים

אני רוצה רק מישהו להיות איתו ולחלוק דברים....