בזמן שהכוסמטיקאית מהגהנום קרעה לי את הגבות בברוטאליות כאילו עדינה, היא זרקה ש'כדי שהגבות יסתדרו לך טוב יותר את צריכה לעשות סדר ברגשות שלך', באותה שנייה פחדתי להסתכל על עצמי במראה כי חשבתי שזה כיסוי תחת.
אתמול כשדיברתי עם רוקחת מתוקה לגבי הקשקשים שלי שהופיעו רק לאחרונה, היא הסתכלה עליי ואמרה ש'נכון, אני יכולה למכור לך דברים, אבל אומרים שזה בא מבפנים ואת חייבת לעשות משהו עם הרגשות שלך', פזמון חוזר שכזה.
ובזמן שהרהרתי לי בעניין, וטחנתי אותו עוד ועוד, הבנתי שאני לא יודעת כבר מה הרגשות שלי, הם אבודים.
החיים שלי נמצאים בבלגאן.
לא בלגאן כזה מסעיר, אלא בלגאן מטביע, של תעייה ותהייה.
אני לא יודעת איפה אני
אני לא יודעת לאן אני הולכת,
ואני לא יודעת מה יכול לעזור.
אני מרגישה כבתוך כביש מהיר, סואן,
כאשר רק אני נמצאת שם בהילוך איטי שלפעמים גם חוזר טיפה אחורה ומעכב אותי.
אני כבר לא מצליחה להסתכל יותר על אף אחד, כי אני יודעת שזו כרוניקה ידועה מראש,
אני לא מחפשת עבודה, כי הסמסטר הזה תקוע לי עדיין כמו עצם בגרון.
אפילו ספורט אין לי כבר זמן לעשות כי הימים שלי הפוכים, כמעט כמו כל החיים שלי.
אז גמלתי בליבי החלטה, ביום שישי, לראשונה הקיץ הזה, אני אלך לים, שם בין הגלים שאני מקווה שיתנו לי השראה אני חייבת להתחיל לחשוב מה באמת קורה איתי, כמו שההן אמרו לסדר רגשות שאינם.
הרי צריך להתחיל ממשהו, השאלה רק ממה.
למישהו יש הצעות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
