החיים שלי בבועה....

אני עולה על הבמה, האדרנלין בדם כמו בכל הפעמים האחרות שעליתי בהן על הבמה.

העיניים מנצנצות, הגוף מתפתל, ואני מסתכלת על הקהל המשולהב שמביט בי ולא מצליח להתיק מבט מהגוף שלי.

למרות שזהו אינו שמי האמיתי, קוראים לי אנה, בלי שם משפחה או גיל

רק אנה.

אני אוהבת שאנשים מסתכלים עליי, מסתכלים ולא יכולים לגעת.

אני יודעת שאני לא הכי יפה, או הגוף שלי לא מושלם,

אבל אני גם יודעת לזוז, להוריד חזיה, ולזו. 

מהעירום כבר מזמן לא אכפת לי, העיקר לזוז 

אני נוגעת בעצמי ויודעת שהם מרגישים שהם נוגעים בי, רוצים שאני רק אפנה אליהם כדי שיוכלו לתחוב לי שטר מלוכלך של 20 ש"ח עם מספר טלפון (כאילו זו מציאה גדולה)

הגוף שלי מבהיק ממבטים חודרים ומזיעה,

אני מסתכלת על אותו קהל מרייר ומלא זימה ויודעת שבאותה שנייה אני מושא חלומותיו של כל אחד ואחד מהגברים המזדקנים האלה ושהם שכחו כל רקדנית אחרת .

המוזיקה נגמרת, אני יורדת מהבמה, מתלבשת.

אחרי שלוש הופעות, אני צמאה, הפה שלי יבש,

 אני פונה לכיוון הבאר, ואז אני רואה אותו.

מוזר, יושב על הבאר לבד, מתחילת הערב

עיניו הכחולות עצובות, והוא נראה ככמה למשהו, למשהו לא ברור,

אני ניגשת לבר, מבקשת כוס ויסקי

ואז אני פונה אליו "נעים  מאוד, אנה"....

כנסו(1) כנסו (2) יהיו קטעים :)

והקטע מועבר לגיליגרין כפרה עליו למרות שהוא כבר עבר דירה