החיים שלי בבועה....

השעה היתה כבר עשרה לארבע, לקח לי המון זמן להתארגן

ועוד בדרך עצרתי להגיד שלום לשכנה ולבנותיה ודפקתי איזה סט תמונות לילדות ולכלבה של השכנה.

מיהרתי לעבודה, זה לא שאיחרתי וזה לא שלא איחרתי, קבעתי יעד הגעה לעבודה, כזה  שיאפשר לי גם לצאת מוקדם יותר, ורציתי ממש לעמוד בו.

אבל אני כמו שאני תמיד חייבת לאחר, אפילו ליעד שהצבתי לעצמי.

האצתי את המכונית לכיוון רמת השרון, ובדיוק בפנייה ימינה לכביש הראשי ראיתי אותה...

היא היתה לבושה צבעוני, עם בגדים מהודו, המון תרמילים על גבה וכלב אחד קשור לידה... 

מושיטה יד ומחכה לטרמפים, מישהו שיעצור לה ולכלב.

מילא בחורה אבל עם כלב?

"מה הסיכוי שזה יקרה?" חשבתי בסרקסטיות ובשנייה שהמחשבה הסתיימה דפקתי ברקס וחיכיתי שתבוא אליי

"אני צריכה לחדרה" היא אמרה, 

"אם לא אכפת לך מהבלגן את מוזמנת לעלות" החזרתי, והיא עלתה, יחד עם לואי.

היה בה משהו נעים כזה, בה ובלואי.

היה בה משהו שאין בי, משהו משוחרר, מעיז כזה, וטוב

 הסתכלתי עליה ושאלתי אותה מאיפה היא.

"אנחנו מסתובבים" היא ענתה, "סליחה שהתעלמתי מלואי" עניתי והעברתי עליו את ידי.

הצעתי לה מים, ולו עצם שהיתה מיועדת לבוטס ודיברנו

היא הרגישה אנרגיות טובות ממני, והתפלאה שאני לא צמחונית

ואני התפלאתי שהיא לא היתה עדיין בהודו, למרות שהיא חושבת שבגלגול הקודם היא חיה שם....

ודיברנו ודיברנו, ועשיתי גם עיקוף קטן שעלה לי בשעת עבודה, למרות שהיה שווה את זה 

המשכנו לסוע, ולדבר,

תוך כדי דיבור גיליתי שאני, כמו שאני, עצמי רק עם אנשים זרים, כאלה שלא מכירים אותי שנים ואפילו לא חודשים או ימים, כאלה שהולכים וחולפים בחיי, רק איתם אני מרשה לעצמי להתנהג כמו שאני באמת, דווקא מהם אני מרגישה בטחון, שאינני בטוחה אם הוא מזוייף או מוצדק.

הגענו

עצרתי לה בתחנת האוטובוס במחלף הסירה, ונפרדתי לשלום מהבחורה הצבעונית הנחמדה ומלואי, וחשתי עצבות, כזו שמרגישים כשנפרדים מחבר טוב...

מוזר