זכי ואני הלכנו לשוק האוכל לאחר שכנועים רבים מצידו, כי הרי כמה אפשר ללכת בשיא החום בצפיפות המגעילה ובלחות של תל אביב להתחכך באנשים מיוזעים, מסריחים מקיבות רגישות וחוסר שימוש יעיל בדאודוןרנטים, (בינינו, לשים דיאודורנט בלי מקלחת זה לא ממש עוזר). אז הוא שכנע אותי ללכת לשעה, רק שעה.
ירדנו לנו במורד גבעת האוניברסיטה כאשר באמצע הכביש חשכו עיניי, עשרות אנשים, מורעבים ומריירים (ומסריחים כבר אמרתי?) מצטופפים על אי תנועה אחד קטנטן "היי זכי, תראה איך אנחנו מצטרפים לעדר הפרות..."
המשכנו לנו ללכת עברנו את הביקורת הבטחונית בקלילות כי אחותי הבלונדה שמרה שם יחד עם שוטרים אחריםמזי רעב ומשועממים מדי. וברגע שנכנסנו לממלכת האוכל נעמדנו בפתחה כמו ילדים בחנות ממתקים שאין להם מה לבחור, כי ככה זה אנשים שאוהבים אוכל...
"מה נאכל?" אני שואלת את זכי, הוא מסתכל סביב
"מה נאכל?" אני שואלת שוב והקיבה מתחילה לגלות סימני חיים של מישהי שלא אכלה כל היום
ההחלטה נפלה על "ננוצ'קה", אוכל גרוזיני, "יאללה" אחזתי בידו ודילגנו מאושרים לעבר בחירתנו
נעמדנו שנינו מול הדוכן והסתכלתי בתפריט בעוד זכי שואל את המלצרים מה מומלץ
'המבורגר עם עלי כוסברה'
'כדורי עוף בחלק קוקוס וקארי' ....
מה הקשר של זה למסעדה גרוזינית? אבל מח מפותח כשלי ישר מוצא קישורים הסטוריים, והרי הגרוזינים מקורם בשבטים צרכז אסייתיים ובמרכז אסיה אוכלים גם חלב קוקוס וגם כוסברה, והרי ההגיון "יאללה תעמיס לי כדורי עוף" אמרתי למוציא המנות וזרקתי לו בנונשלנטיות שטר של עשרים שקלים חדשים.
ואז אחרי שקיבלתי את הקופון ווידאתי שזכי לא מבריז פתאום מהגרוזינים ומשלם גם הוא על מנתו, הסתכלתי על החולצות של צוות ההווי והבידור של מחלקי המנות שבדיוק גם התחילו לצווח לכיוון לקוחות פוטנציאליים,
הסתכלתי לעבר זכי ועל פניו ראיתי נפילת אסימון
"זכי כפרה, שמת לב שאנחנו לא בננוצ'קה?"
"כן, ברגע שהם התחילו לצעוק...."
באותה שנייה כמעט נחנקתי מצחוק כשאורז מלא חלב קוקוס נתקע לי בגרון, העוברים והשבים הסתכלו עליי נקרעת ויורקת חתיכות אורז לכל הכיוונים...
אנחנו כאלה סוג של בדיחה... :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
