החיים שלי בבועה....

אני זוכרת איך בכיתה י או יא התחלתי להצמד לטלוויזיה בטענה שאני עייפה מדי ולא מצליחה לקורא את התרגום של הסדרה שאותה כל כך אהבתי אז

הייתי פותחת עיניים, סוגרת אותן, יוצרת סדקים בצורות ובגדלים שונים והיה קשה לי לראות מרחוק עדיין

כשהגיע זמני לעשות רשיון נהיגה הרופא רשם מרשם

הסיוט הגרוע ביותר שלי- משקפיים

בכיתי, צעקתי, ניסיתי כמה דרמות

אבל כישורי המשחק שלי כנראה לא כל כך מפותחים, ואבא לקח אותי ביד ותקע לי משקפיים על האף- מה שבאורח פלא גרם לי להבין מה הפסדתי עד כה ( דמיט איך לא שמים לב שהראייה נהרסת עד ששוב מתחילים לראות טוב) .

מה שהחל למורת רוח המשיך כמשהו נוח, תמיד נחמד להסתתר מאחורי מסך מסויים, ואם זה מסך שקבוע לך על הפנים אז מה טוב..

המשקפיים הפכו לאקססורי לא מורגש כשהוא נמצא על האף וחסר כשהוא לא נמצא, וכמובן כעזר מאוד נוח לצפייה בגורמים רחוקים,

רק דבר אחד בעייתי (והגיוני שזו אני הבעייתית ולא הוא) הם הולכים לי לאיבוד כל הזמן,

כי הרי אם הולכים לי לאיבוד המשקפיים אני צריכה לחפש אותם ומאחר שאיני רואה בלעדיהם טוב, איך אמצא אותם? (למישהו יש פתרון?)

יש לו את הבטן הכי יפה בעולם, ואת השיער הכי מקסים בעולם

ואת האופי הכי כובש בעולם

ואת השכל הכי כיפי בעולם

והוא אוהב חיות

ובלילות הוא מחבק (אז מה אם אני לא כל כך אוהבת)

ואם לא הייתי מכירה את עצמי הייתי חושבת שאני מתאהבת....

בלאט

משעשע