החיים שלי בבועה....

היום כשהעברתי תמונות בטלפון החדש והמושלם שלי גיליתי תמונה של אישה בהריון,

לכשהגדלתי אותה קלטתי שהתמונה היא לא אחרת מאשר אני

אז אמנם אני לא בהריון, אבל אני בהחלט נראית ככה,

עשרה קילוגרמים עליתי מאז הייתי עם חברי האחרון, עשרה קילוגרמים של משמנים טהורים. בלי לשים לב אפילו.

נכון, חשתי זאת בבגדים שהפכו צמודים יותר ונופלים פחות, אבל כנראה בחרתי להתכחש, שכנעתי את עצמי שזה גלולות והפסקתי לקחת אותן...

האשמה היתה בלתי מוצדקת, הגלולות אמנם גרמו לעלייה בחוסר החשק אך לא לעליית המשקל.

אצבע נוספת הופנתה אל החבר, אותו זה ש "גרם לי להשאר בבית בזמן שנורא רציתי לעשות ספורט" ואותו זה ש "הכריח אותי לאכול דברים שמנים ומטוגנים בזמן שאמרתי 'דיאטה" .

עוד האשמות הופנו כלפי תקופות המבחניםף העבודה, ימי הולדת וכל מה שעלה על דעתי באותה שנייה.

כשפגשתי השבוע את זכי בלימודים, אמרתי לו ששמנתי ושאני צריכה דיאטה, את כל ההשערות העלתי בפניו בתקווה לקבל קצת אמפטיה.

אך לא אדם כזכי יראה אמפטיה כשלא מוכרחים, "את יודעת" הוא אמר לי "לא מתאים לך להאשים אחרים ולא לקחת אחריות על עצמך". הסתכלתי עליו וסתמתי- שמנתי כי אני אוכלת.

עכשיו הגיע הזמן לסתום את הפה ולהתחיל לזוז.....

***************************************

עד כמה שאני שונאת להיות רווקה בים האוהבים מסביב, אני שונאת להיות רווקה שתומכת בחברה הנזרקת שלה.

שידכתי שני חברים שלי והאידיוט החליט לנסוע לחול ולהודיע לה בטלפון אחרי שנתיים ומעבר של מגורים יחד, שהוא חושב כבר הרבה זמן שהם לא מתאימים.

כמה אכזרי

אנשים נפרדים כל הזמן,

חברות תומכות כל הזמן

אבל בדרך כלל אנשים לא אוהבים להקשיב לאמת.

ואני כל מה שיש לי לאמר זו רק אמת.

קשה לי נורא להגיד מה שאנשים מצפים ממני להגיד אם זו לא אמת או לפחות לא דעתי.

אני חברה דוחה....

*********************************

מי שיאמר למה השלט הזה לא כל כך הגיוני יקבל ממני לינק ו- לק

היום, כמעט כמו בכל יום בזמן האחרון כשאני עוצרת באחד הצמתים עם המכונית שלי ילדים מכוסים כובעים ולבושים בחולצה לבנה מחלקים מדבקות שעליהן כתוב "אנחנו ננצח",

תהיתי מי הכסיל הזה שהדפיס את המדבקות האלה, והרי את מי מעניינות ססמאות כמו אלה, האם את המשפחה שנהרס לה כל ביתה וכל רכושה נקבר מתחת לאיזו רקטה, או שאת המשפחה שבנה או אביה נהרג בעודו נלחם באותם אלה המבקשים להרע לנו, או אולי את אותם חיילים פצועים ורדופי זוועות שנמצאים עכשיו בבתי החולים וישתקמו לאיטם אם בכלל.

"אנחנו ננצח", נשמע כמו משחק תופסת של ילדים משועממים שמנסים להעביר את זמנם, ומנסים לשכנע את עצמם ואת אחרים שהכל יהיה בסדר, ולא כמו אמירה של מישהו שבטוח בעצמו.

במבט מדוקדק יותר גיליתי מי אחראי על הדפסת המדבקות הללו, על כל חולצה של המחלקים הודבקה גם מדבקה כחלחלה שעליה בגאון והדר התנוסס הלוגו של בנק הפועלים, שחש כל כך נדיב שהחליט להדפיס לו כל מיני פלאיירים ולחלקם בחוצות הערים להרמת המורל.

או שמא להשקטת המורל של בעלי הבנק, שיושבים להם לבטח במרכז וחיים להם בשקט יחסי.

אז אני לא אומרת שצריך לעבור לגור בצפון כדי לגלות הזדהות, כי הרי הזדהות עם משפחה שהבית שלה נהרס שווה כקליפת השום בעיני אותה משפחה,

ואני אומרת, שמילא לסכן את חיי אותם הילדים שנדחפים לצמתים ומסתכנים ברמיסה על ידי מכוניות, אבל לא חבל לבזבז כל כך הרבה כסף על משהו כל כך לא חשוב?

עדיף לחסוך את הכסף הזה בתוך קופת חזרזיר ולהשקיע אותו בדברים קצת יותר מועילים, למשל עזרה למשפחות צפוניות או לחיילים....