החיים שלי בבועה....

לוקחת את המפתח השחור מהמגירה, נושמת נשימות עמוקות, מנטרלת את האזעקה ונוסעת, מרחק 10 דקות נסיעה, 10 דקות שנראות כל כך רחוקות.

ציפייה יכולה להרוג, או מינימום לגרום לקוצר נשימה.

הדרך מתמשכת, דרך אל משהו שאמור להיות מוכר אך עם זאת אחר מהמוכר הרגיל.

טלפון

אני עונה, קול לא מוכר עונה לי, "זה אני, מהאינטרנט"

הוא נאנח בטלפון

"דברי איתי מאמי" הוא לוחש לשפופרת במאמץ.

החושך עוטף אותי, מסביב אין כלום חוץ מכמה עשבים שוטים וחתולים שוטים שהחליטו להיות אמיצים ובזבזו את הנשמה האחרונה שלהם במוות מלוכלך.

השקט הזה שהורג אותי דוחף אותי לשבור אותו עם קצת מוזיקה.

ברדיו מתנגן לו שיר של 'החברים של נטאשה'.

אני מרגישה נחשקת כשהוא מתקשר אל

הוא לא יודעת איך אני נראית

מריחה

מרגישה

"דברי איתי" הוא מתאר לי כל חלק וחלק בגופו וכמה שהוא זקוק למגע

"מאמי" .

"בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות את אוניות הצער טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין. בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת אלוהים לא מוותר עלינו עדיין. אז מה בינתיים? על הברכיים, קרוב לאדמה רחוק מהשמיים, צמוד אלייך בינתיים."

המילים נכנסות לתוך המקום ההוא בלב ומדגדגות לי, קולו של הזמר מהדהד.

שער.

נפגשנו לקפה.

הוא לא הצליח להתיק מבטו מעיניי

היה שם משהו מוזר

מתח נעים

מוכר

אנחנו נפרדים "להתראות"

השער הצהוב הזה שמסמן לי שאני כבר שם. עוד דקה ואני אוספת אותו

מילים מעטות אני לא מסתכלת עליו, התחושה כבר אחרת.

הוא לוקח אותי לחורשה שעל הגבעה, אנחנו מסתכלים על האורות המנצנצים מאיזו מסיבה קרובה, קולות של מכוניות מהדהדות מרחוק, שקט רועש.

"עומד לי" הוא אומר.

"מתתי לגעת בך כשנפגשנו, רק להרגיש"

.

"אני לא מסתכלת". מסובבת את ראשי אבל בלי משים מגניבה מבט אני לא רואה כלום, החושך מפריע לי או יותר נכון עוזר להסתיר את המבוכה. 

אני רואה אותו מפשיל את מכנסיו ומתחיל להניע את ידו

הוא מתקרב אליי, הריח שלו אופף אותי ומאלחש את כל חושיי, אני אוהבת ריחות גבריים.

"מה את אוהבת?"

"אני אוהבת לראות גברים גומרים"

ידו מואצת מעלה ומטה, מעלה ומטה הוא מנסה להתקרב אבל אני מתרחקת,

"מאמי" הוא לוחש באזני, ואני רוצה לנשק אבל משהו, איזו יד נסתרת מושכת אותי להתרחק ממנו.

"תגעי בי". אני לא זזה. מסתכלת בעיניו, מצלמת את שפתיו, הוא מנסה להתחכך בעוד ידו ממשיכה להתנועע, אני לא נותנת לו.

"מאמי" הוא מתנחם בזה שעכשיו הוא תופס את ידי בחזקה,

אני רואה את הדופק שלו מואץ, שומעת איך נשימותיו הופכות לתכופות יותר ויותר

ואני כל כך רוצה להתקרב. אבל המרחק נותר.

זה מגרה אותו עוד יותר וידו ממשיכה במרוץ אני מסתכלת עליו ושמה לב שהעיניים שלו מסתכלות עליי, מחייכת.

"מאמי, הוא ממשיך. מאמי," הוא מנסה לגעת אבל אני לא נותנת אני אוהבת לראות אותו משתוקק.

 הוא גומר.

הדופק שלי מואץ, העיניים דומעות, השפתיים לוחשות ל ובחיוך מרוצה "מאמי, אה?"

אני נותנת לו נשיקה אחת על הלחי ועוד אחת על המצח.

החושך עוטף אותי, החתולים שהיו שם קודם עדיין שם, דרוסים קצת יותר, ארקדי דוכין נוגע בי עם מילותיו הנוגות הקצת אבדוניות.

אני מחייכת לעצמי ונוסעת.  

***