החיים שלי בבועה....

The Road Not Taken \ Robert Frost

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

מצחיק שכל מה שיחלתי לו במשך השנים היה דמותו של חננה שיעשה לי נעים בגב ויתן לי חיבוק עוטף בימות החורף הקרים,

מצחיק שקיבלתי חננה כזה למשך השנה האחרונה וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו זה למה לעזאזל לא אכפת לי שהוא לא התקשר אליי כבר שבוע, או לחלופין למה לעזאזל אני לא רוצה להתקשר אליו בחזרה.

נכון, ההתחלה היתה נחמדה, כמו כל התחלה כשלומדים להכיר בן זוג חדש מכל הבחינות.

אבל מסתבר ששמן ומים, למרות שכשמערבבים אותם יחד הם נושקים אחד לשני, הם לא יוכלו להתערבב אחד בשני באופן טבעי.

וככה זה גם איתו

אנחנו שונים מדי

הוא אוהב את אירופה, אני את המזרח

אני אוהבת ילדים הוא קורא להם קציצות

הוא לא חברתי ואני רק מחפשת את המסביב

הוא רוצה באר שבע ואני תל אביב

אין לו שאיפות, ולי יש יותר מדי

הוא אוהב אותי ואני לא....

לו לא אכפת שאני אעשה כל מה שאני רוצה ואני רוצה שיהיה לו אכפת לפעמים

הוא נותן לי הכל על מגש של יהלומים ואני לא רוצה מגש של יהלומים

וכל שיחה שלי איתו בטלפון גורמת לשמחת החיים שיש לי להעלם ולדעוך........... 

אז אומרים שהפכים נמשכים, אבל אני מניחה שמשיכה היא כמו פרח, נובלת מהר מאוד כשנגמר האביב.

במקום שהכי לא מתאים לי להיות, חוג לריקודי בטן, הבנתי על עצמי דברים, כי בעוד כולן מסתכלות על המורה ואז על המראה בכדי לראות את עצמן, אני לא הייתי מסוגלת להסתכל במראה, על עצמי....

כן כן אני עובדת על זה (על הבטחון העצמי) אבל לפעמים גם זה לא מספיק 

הלכתי לים ביום האחרון של הקיץ

לקחתי איתי חברה ושתי כלבלבות

וכל מה שעשיתי במשך שעתיים זה לרוץ איתן ולצלם

זה גם היה היום הראשון והאחרון החופשי שלי בחודשיים האחרונים

אני עייפה

יותר מדי אפילו

החורף גורם לי לשינויים במח

ונראה שכל מה שאני עושה זה לעבוד ולישון

לישון ולעבוד

אני מרגישה קצת ריק

החלטתי לקחת את עצמי בידיים

אני אתחיל ללמוד דברים שיקדמו אותי בחיים וידחפו אותי למקום שבו אני רוצה להיות

אבל העייפות הזו כל כך מעייפת

הסופ"ש הזה הייתי אמורה לקבל חופש מעבודה

במקום זה יצא שעבדתי 16 שעות רצוף כל יום

כבר ארבעה ימים

אני חייבת ללמוד להגיד "לא"

ידיד שלי אמר לי שכיף איתי כי "יש בי משהו לא מחייב"

זה פגע בי קצת

וגרם לי לחשוב מה לעזאזל אני לא עושה בסדר

לפחות הפסקתי להאשים את זה שאני שמנה

חברה שלי מהצבא נכנסת היום בברית הנישואין

ואני הולכת קצת לשמוח אחרי כל ההתבכיינות הזו