לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

החיים שלי בבועה....


" בלוג לכל אחד, בלוג לאף אחד"....
כינוי:  midoori

בת: 44

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: .... לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תמיד אני יודעת הכל אחרונה


או, גם אני בתינוקיה

נכתב על ידי midoori , 6/12/2006 03:38   בקטגוריות אני עצמי ואנוכי, זו ילדותי..., מי כבשה מי?, פיציייייייייייייייייייי, תמונותימי  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הטראומות של חיי


פעם כשהייתי קטנה אמא ואבא היו רותמים אותנו לאוטו עם כמויות מזון להשתקה, שתייה והרבה מצברוח והיינו מטיילים לנו בארץ, מכאן האהבה שלי לטבע.

מדי פעם היינו רואים איזה ארנב מתרוצץ לו, צבי ים טורפים להם בשר, שפמנוני ענק ועוד מליאאאאאאאאן חיות ומאז שאני פיצי החלום שלי היה לפתוח בבית שלי מקום טיפול לכל החיות בעולם, אני מידורי מצילת וגואלת כל מה שהוא בעל חיים חסר אונים....

התחלתי בפרוייקט הזה מגיל 3 כשאבא קנה לי חוות נמלים ולקחתי את כל הנמלים המסכנות שהיה להן קר בחוץ והכנסתי אותן לפינה החמימה מלאת הסוכר והאדמה, רק מה שלא ידעתי אז שלא רצוי כל כך להכניס נמלים מכל מיני סוגים כי הן לא ממש מסתדרות יחד.

המשכתי עם צבי שדה שהייתי דוחפת להם חסות ואחר כך גם משחררת אותם לקול הפצרותיה של הפולניה שהצב מסריח ושיהיה לו יותר טוב בשדה, אז אבא היה רותם אותי שוב לאוטו לוקח איתי את הקופסא ובצער ויגון היינו נפרדים מהצבצבים שנראו לי אז עצובים להפרד ממני והיום אני יודעת שלו רק יכלו ללכת מהר יותר היו בטוח עושים זאת...

זה המשיך עם זיקיות שברחו לנו בתוך הבית, ונגמר בכל מיני כלבים וחתולים משוטטים שדאגתי להסתיר מתחת למיטה ולדחוף להם אוכל עד שנמצא להם בית או עד שהפולנייה היתה מגלה אותם...

אז יום אחד, יום לקראת אביבי שכזה, פרפרים מתחילים להתעופף להם והחרגולים מקפצים להם כמה שיותר גבוה. ואני, אני החלטתי שקר להם מדי ושצריך לשים אותם במקום מוגן לפני שיגיע גם החושך, תפסתי כמה  שיותר מקפצצים עד שירד הערב, שמתי את קופסת הקרטון בחדר הגזים של הבניין שלנו (מזכיר משהו,ף לא?????..) ועליתי הביתה לקול צווחותיה של הפולניה לבוא לאכול ונפשי היתה טובה עליי. 

בבוקר לקחתי מיני ירקות וקליפות וירדתי שמחה וטובת לב לתת לחברים החדשים שלי... אלא מה שהיה שם היה שואתי למדי, קבוצת חרגולים מתים, מפורקי כנפיים ורגליים ואף לא אחד חי...

כמובן שהם קיבלו הלוויה מלכותית ותפילת העלאת נשמתם לשמים ונקברו באפר תוך סימון קבר האחים על ידי חתיכת עץ

שנה אחרי, אבא היה בטיול בצפון ומצא צב מים, אז לא ידענו שצב מים הוא יצור מוגן, אז כששב מהטיול שלו ובאמתחתו צבצבון מים חמוד וסימפטי כל כך שמחתי שזה זה היה אז כל עולמי, אבא אמר שצריך להחזיר אותו מתישהו, אני הסתכלתי עליו בעיניים דומעות ואמרתי לו שהוא עלול לטבוע בנהר או ללכת לאיבוד והמשכתי לשחק איתו בעודו שוחה בעליצות (היום נראה לי שזה היה יותר סבל כי לא היה לו אפילו איפה לנוח) בגיגית הכתומה...

ואז, התינוק החדש שלנו משתעשע לו במים ואני והג'ינג'ה שהיתה קטנה ממני בשנתיים, מחליטות לעשות לו אמבטיה חמה, לא סתם חמה, של 40 מעלות כי היה קפוא בחוץ

הוצאנו את הצבצבון מהגיגית לסיבוב יבשתי מילאנו בחדווה את הגיגית במים והחזרנו את צבצבון לגיגית, שנייה אחת והצב נכנס לבית שלו ולא יוצא...

"הוא הלך לישון" אמרתי בידענות לג'ינג'ית שלא הבינה מה קורה...

קראנו לפולניה אחרי שראינו שצבצבון ממאן לצאת מהבית.. היא הסתכלה עלינו לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אבא הגיע בדחיפות הביתה, הסביר לנו שמים חמים לא ממש טובים לצבצבונים ולקח אותנו לראות קבורה מלכותית נוספת...

מאז שהבנתי שאני לא רק רוצחת אלא גם סייעת להכחדת זנים נדירים, החלטתי לא לקחת על עצמי שום טיפול אם באמת זה לא דחוף...

נכתב על ידי midoori , 18/1/2006 12:50   בקטגוריות זו ילדותי...  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני בחורה נקשרת, כזו שנקשרת לדברים, לאנשים, לחיות, למאורעות, לחפצים, לרגשות, לריחות.

כזו אני, נקשרת.

אז כשהוריי הודיעו לי לפני חמש שנים שהם קנו בית ואנחנו עוברים דירה עשיתי הכל כדי להקשות וכדי לגרום להם לא לעבור.

כמובן שזה לא ממש עזר, יום אחד הם התקשרו, נתנו לי א התכתובת של הבית החדש ואמרו לי שהם כבר העבירו את כל הדברים לשם ושהבית הישן שייך לזוג צעיר (כמה קללות אותו זוג קיבל ממני).

אז בלית ברירה, בגלל היותי חיילת ענייה ולמרות כל מחאותיי ועקרונותיי המשכתי להתגורר עם המשפוחה.

הבית והמיקום התגלו כטובים בהרבה מהדירה -ללא מעלית-קומה רביעית- ללא מזגן- עם שניים וחצי חדרים על חמישה אנשים, שהיתה לנו אז, אבל עדיין לקח לי זמן לאהוב את הבית החדש שלנו.

 

היום, חמש שנים אחרי, דרכיי הובילו אותי בטעות לאיזור, ולמרות שהוא נמצא 10דקות נסיעה מהבית הנוכחי, לא יצא לי לבקר שם.

החניתי  את הרכב בבניין הישן שלנו כי לא היתה חנייה אחרת, ירדתי מהרכב, וממש ברגע שירדתי איתי חבר ילדות שהעביר איתי שעות על גבי שעות במשחקים,

פתאום התחילו לי פלאשבקים, המקלט שבו החבאנו קרשים לל"ג בעומר וגידלנו גורי חתולים יחד עם כל השכונה, הבניין שממול עם התריסים המוגפים שאותם כל יום באותן שעות בין 1400-1600 היתה דליה, השכנה המשוגעת, נהגה לפתוח ולצעוק לרחוב, ומעליה היתה איזו שכנה פרסייה דופקת שטיחים ומעיפה את האבק לכל עבר.

נזכרתי בכל החברים מהלימודים שגרו במרחק יריקה, את טיולי האופניים שהיינו מארגנים מסביב לכר הדשא שבין כל המתחם הזה של הבניינים, את כל חגי השבועות שהעברנו כולנו יחד בהשפרצות מים עד שההורים היו קוראים לנו לבוא לאכול, באותו בית הרוס בין עצי החושחש שהיינו בטוחים שיש בו איזו גופה ורוחות רפאים, את  השדה  שהפריח לו פרחים לקראת סוף החורף וייצר בוץ מספיק ללכלך כל דירה ודירה בבניינים, את ריחות האוכל של יום שישי, את החנויות הראשונות שפתחו באיזור.

 

אז כשהגעתי לשם והלכתי למכולת השכונתית שעדיין קיימת, אפילו עם אותם בעלים, הבנתי, שנכון, צריך להתקדם הלאה, אסור לחיות כל הזמן בעבר ובנוסטאלגיה, אבל התקופה הזו בשבילי היתה תקופה של תום, ילדותיות והרבה הרבה אהבה ומשפחתיות לא רק מהמשפחה עצמה, אלא גם מהסביבה, מה שהיום כבר נעלם....

נכתב על ידי midoori , 15/8/2005 11:15   בקטגוריות זו ילדותי...  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



46,432
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmidoori אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על midoori ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)