אני לא כל כך אוהבת הופעות חיות
אפילו מאוד לא
לא אוהבת את הצפיפות, את הדחיפות, את זה שאני לא יכולה לראות את הזמר ובטח שלא להעביר שיר שאני לא כל כך מסמפטת
האמת היא שאני גם לא כל כך מתה על הקול הלא ערוך של האדם ששר, לפעמים ואפילו בדרך כלל זה הכרחי
הציעו לי ללכת להופעה של עמיר לב במועדון תל אביבי קטן יחסית ומואר באפלוליותו הלא יחסית בכלל, האינסטינקט הראשון היה להגיד לא, גם בגלל הסיבה שלמעלה וגם כי אף פעם לא טרחתי אפילו לשמוע את הזמר הזה. (כן כן, אני כבר חשה איך הפירות הרקובים מזרקים עליי)
אבל חוץ מלעבוד לא היה לי משהו אחר לעשות, אז הופעה IT IS !
ארגנתי לי יציאה מוקדמת מהעבודה ושמתי פעמיי לכיוון המועדון ההוא.
ההופעה נקבעה ל8 הגענו ב 9 והמקום היה ריק,
לאחר איחור של שעתיים וחצי והתמלאות כמעט עד אפס אויר, נכנסה לה זמרת ורודת שיער, שאת שמה אפילו לא טרחתי לזכור יחד והחלה לנגן שירים שגרמו לי לרצות לקחת אקדח ולירות בה ואז בי,
באופן שירתה היא הזכירה לי את אביב גפן של פעם, רק בלי המרי שהוא סימל, ועם המון מירמור ושמאלץ.
התחלתי להצטער שבאתי.
אחרי שירדה מהבמה ואחרי שתי כוסות בירה, הרגשתי הקלה, אך עדיין חששתי מעוד שעה וחצי שכזו,
כמעט שנרדמתי עד שעמיר לב עלה לו על הבמה, הוא הגיטרה שלו ועוד גיטריסט.
ברגע שהוא פתח את הפה שלו, בשנייה שהקול שלו חתך את האויר, התהפנטתי
לא יכולתי לזוז עד שההופעה נגמרה.
אפילו הבירה שכבר לחצה לצאת לא שכנעה אותי לקום ממקומי בכדי שלא אפספס שנייה.
בסוף ההופעה עוד שקלתי לקום ולתת לו איזה חיבוק, ולהגיד לו שאותי הוא הקסים בשירתו.
אבל החלטתי שזה כבר יהיה מוגזם.
ובפעם הבאה כשהוא יבוא למרכז, אין ספק שאני אהיה שם, עם פחות בירה ועם יותר דיסקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
