היי. קודם כל אני רוצה להציג את עצמי. קוראים לי נועה גבריאל, בת 18 מהמרכז. אחרי כל מה שעברתי בחודשיים שעברו, אני לא מאחלת לאף אחת. אני תמיד אהבתי את החיים, שמחתי מכל רגע, עד שהוא הגיע לחיים שלי, היצור המגעיל, החיה המפלצתית שכל כך פגעה בי וגרמה לי להסגר ולא לסמוך יותר על אף אחד, אל אף אדם. כל הדרכים שהיו לי, מצאנו לי לאן לפנות, לאן ללכת, נהרסו תוך שניה אחת בודדה, ששינתה לי את כל החיים שלי והפכה אותם 180 מעלות. אז..מעכשיו, הסיפור הזה, שאני עומדת לספר לכם, הוא הדבר שבגללו אני הפכתי למישהי אחרת ממה שהייתי קודם.
חודשיים לפני כן..
[ בית ספר, כיתה, 8:49 ]
את הבוקר בבית הספר תמיד התחלנו בשעה 9:00 בבוקר, אז היה הדבר הכי כיף, ככה הייתי הכי ערנית ולא הייתי צריכה לקום מוקדם. נכנסתי לכיתה וראיתי את החברה הכי טובה שלי, נופר ברק.
אני: היי.
נופר: היי. כמה זמן לקח לך לבוא?
אני: מה?
נופר: שאלתי, כמה זמן לוקח לך לבוא? אני כבר פה מ-8:30.
אני: מה עשית פה בשעה כזאת?
נופר: לקחתי מדורון מחברת מתמטיקה.
אני: אה, את פשוט יכולה להגיד לי שהעתקת ממנו.
נופר: אני? להעתיק? מה פתאום השתגעת?
הנופר הזאת הורגת אותי כל פעם מחדש. היא אף פעם בחיים שלה, מאז שאני מכירה אותה, לא הכינה שיעורי בית. והמורים, אף פעם לא תופסים אותה על חם בלי שיעורי בית. לכו תסבירו את זה.
אני: אז מה ככה?
נופר: מה? יש אצלך חדש?
אני: יכול להיות, למה?
נופר: מה זה יכול להיות? יש חדש או אין?
אני: זה עניינך?
נופר: כן. טוב, יאללה, ספרי.
אני: אין לי מה לספר לך.
נופר: מה זה?!
אני: כשיהיה לי משהו חדש לספר, תאמיני לי, את תהיה הראשונה שתדע, בסדר?
נופר: טוב.
לפתע נשמע צלצול בית הספר שלנו. כולם נכנסו לכיתה, הכינו את עצמם לשיעור.
[ בית ספר, מגרש, 10:30 ]
יצאנו להפסקה אחרי שעתיים של שיעור מתמטיקה. הלכתי ביחד עם נופר למגרש וראיתי את הקבוצה של מיכאל מתאמנת בזמן ההפסקה.
נופר: ראית אותו?
אני: את מי?
נופר: מה את מי? מיכאל?
אני: מה איתו?
נופר: מה, מה איתו? ראית איך הוא קלע סל? בחייאת הבן אדם עוד מעט מגיע ל-NBA.
אני: איזה NBA? יש לו לסיים את יב' ואז נדבר, טוב?
נופר: מה איתכם?
אני: מה איתנו? איזה איתנו בדיוק?
נופר: מה? את רוצה להגיד לי שעד עכשיו מאז שאמרתי לא סיפרת לו?
אני: תגידי, את יודעת שאת לא מדברת ברור? מה לא סיפרתי לא?
נופר: על הרגשות שיש לך אליו.
אני: הרגשות?
נופר: את כבר צריכה להגיד לו שאת אוהבת אותו.
טוב, נו, זה נכון. אני מאוהבת לגמרי בבן אדם הכי מקסים שיש בכל הבית ספר הזה. מיכאל לוי, בכיתה שלי.
אני הייתי מאוהבת בו עוד בשנה שעברה אבל, כמו עכשיו, אין לי אומץ להגיד לו שאני אוהב אותו. פתאום ראיתי את מיכאל מתקרב אל נופר ואליי.
מיכאל: היי.
נופר: היי, מה עניינים?
מיכאל: בסדר. מה איתך, נועה?
אני: איתי? מה איתי?
מיכאל: מה קורה איתך?
אני: אה, בסדר.
נופר: נו, מיכאל, מתי יש לכם משחק?
מיכאל: בקרוב. משהו כמו עוד 20 יום ככה.
נופר: יופי, אני אבוא.
מיכאל: ואת? תבואי, נועה?
אני: אהה..כן, כן, אני גם אבוא.
מיכאל: יופי.
נופר: שאנחנו נחמיץ לראות אותך קולע סל במשחק, אין סיכוי.
מיכאל: מעולה.
המאמן: מיכאל, אתה בא? או שאתה מרכל, יאללה!
מיכאל: טוב, בננות, אני חייב לזוז. נדבר?
נופר: כן, בטח.
מיכאל: ביי, נועה.
אני: ביי.
המשכנו לשבת שם עד שנגמרה ההפסקה, לא יכולתי להוריד את העיניים מה"מיכאל" הזה. כל חיוך ששלו גורם לי לשמחה בלב. עד שכבר הייתי שקועה בו, נשמע הצלצול של בית הספר, צריכים לחזור לכיתה לשמוע עוד חפירות של אתי המורה להיסטוריה.
[ אחרי בית הספר, בחדר, 14:20 ]
שוב אני, כרגיל, מעדכנת את הבלוג שלי, "בלוג של נערה". יש לי כבר איזה מיליון כניסות, כנראה אני ממש מעניינת אנשים. הבלוג עוזר לי לפרוק עצבים, מתחים, כעסים, אפילו דברים שאני עוברת ביום יום שלי בחיים.
פתאום שמעתי את הפלאפון שלי מתחיל לצלצל, הסתכלתי על הצג של הפלאפון וראיתי את השם שלו. מיכאל.
עניתי מהר, בלי להסס בכלל.
אני: הלו?
מיכאל: היי, נועה, זה מיכאל.
אני: כן, אני יודעת. רצית משהו?
מיכאל: האמת שכן.
אני: מה?
מיכאל: טוב, אבל זה משהו שאני חייב לבקש ממך, לקח לי הרבה זמן לחשוב על זה.
אני: מה זה?
מיכאל: את בטוחה שאני יכול לספר לך?
אני: בטח, אל תדאג, אם זה סוד, הוא שמור איתי.
מיכאל: בסדר. את מקשיבה?
אני: ברור, בטח.
מיכאל: אוקי. חשבתי על זה, ו.. את רוצה אולי לצאת איתי?
סוף פרק 1.
