זה מתחיל בגשם, ונגמר בחום. מרוב קהות חושים כבר שכחתי לכאוב את הפגיעה הזאת כמו שצריך.

ובלי לשים לב, כמו צמח שמטפס ומכסה צלעות בית, כמו שורשים שמתפתלים ונכרכים סביב יסודותיו, זה פוגע בי.

כמו טיפה של דיו שחור שפוגעת בפני מים שקופים, לאט לאט הכל נהיה מעורפל ומטושטש, ואתה נבלע, וחשוך.

כמו עשן בעת שריפה, שממלא את החלל ונוזל במעלה הדלתות והחלונות, מתפשט, לאט לאט.

זה פוגע בי, מתחיל מהלב ומתפשט, עולה במעלה הגרון, יורד במורד הבטן, מכרסם כל טיפת בריאות.

מרוב ההתרגלות הכל נהיה כבר לא ברור, כמו ללכת בעיניים עצומות במקום מוכר, אתה לא בטוח שאתה בטוח.

כמו כווית קור, זה שורף ובוער, ואתה לא מבין איך.

אני נועל את הדלת, ניגש לאמבטיה, מוריד את הפקק ופותח את הברז על מים רותחים.

ניגש למראה, מחפש מה אני, מי אני, מה נהייתי, ואיפה איבדתי את עצמי בדרך.

חוץ מזוג עיניים ירוקות ועצובות, כפות ידיים גדולות, וצבע חיוור בכל הגוף, אני לא רואה הרבה.

אני מתיישב מול המראה ואומר לעצמי במבט "אתה אידיוט, אתה חולה, אני אוהב אותך".

כמו כל הגברים שלי, אידיוטים, חולים, ובגלל זה אני אוהב אותם.

וההישג הכי גדול ברגע המפוקפק הזה, זה שהצלחתי ללמוד לאהוב את עצמי עם השנים.

אני קם באיטיות וגורר את רגליי העייפות אל האמבטיה, טובל את רגליי, וזה שורף כמו אש.

אני שוכב שם, רק הראש מחוץ למים, נושם בכבדות, אדים עולים וממלאים את החדר.

לאט לאט הכל נהיה לבן. חבל שמים רותחים לא מטהרים גם את הנפש.

עוצם עיניים, ונופל בבת אחת אל תוך חלל גדול וסמיך של לבן,

כמו אבן שחורה בגיגית של דבש לבן. לפעמים פשוט בא לי לטבוע בשקט אין סופי.

פותח עיניים ואני באותו מקום בידיוק, אבן עכורה בתוך מים שקופים.

אבל זה עוד יום שצריך לעבור. מפעיל שיר נעים עם פסנתר ונבל,

מתלבש בבגדים נקיים ומפזז ברחבי הבית הריק.

אופנתן.