ולפתע, בשעת ערב שחור של קהות חושים רגילה, תקף אותי רגש.

אני יושב בחוץ ומעשן סיגריה, מזג האוויר סוער והרוח מכה בפניי שוב ושוב, מכיוונים שונים. לא החלטי הוא, מהוססת, אך חזק. מכות נעימות, כאב שאי אפשר להתנגד אליו, כאב מוכר שכל-כך התגעגעתי אליו. הרוח משתוללת ואין נפש חיה בחוץ, רק עלים יבשים עפים לכל כיוון, מסתובבים במערבולות חזקות מעלה ופונים פניות חדות על גבי משביו העוצמתיים.

ענפי העצים כמעט וקורסים תחת הלחץ, עלים ירוקים נתלשים באיבם, הגזעים נראים עכשיו כה חלושים ואבודים. כל דבר בטוח ואיתן נראה לפתע צף בקרוסלה של אי וודאות, אין שמים וארץ, רק רוח. האוויר נעכר וכל הנראה לעיניי נדמה כאילו משודר בטלויזיה ישנה. הנוף נראה כאילו עומד מאחורי זכוכית גדולה של תמונות נוסטלגיה ישנות.

והרוח חזקה, חסר מעצורים, אינה שולטת בעצמה, נדחס וממלא כל חלל רק שנקלע לדרכה, אין מנוס, ואין עילה לכך בכלל.

ואני תוהה לעצמי; איה הגשם? ואז נזכר, שלפתע תקף אותי רגש, ולדידי לאו דווקא רע.

מעולם לא העסיקה אותי יותר מעכשיו התהייה האם לחזור ולהסתתר בביתי האטום או להישאר בחוץ ולתת לרוח לעשות בי כרצונו. אפוא רצונה הוא גם רצוני בהרבה מובנים, אך מידת ידיי הגדולה אינה משנה את העובדה שרוח הוא אינו בר אחיזה, ובטח שלא בר שליטה. ובכל זאת, אני אוהב את הצלפות האוויר הקר על פניי, את העוכר בתמונת הנוף הזאת. אני אוהב להיזכר שעוד יש בי רגש והוא לא מפחד לצוף על פני הפצעים המגלידים שלי, אוהב להיתקל לפתע ברגש זר ברחוב.

וגם אם יבטיחו את היותו הפכפך, וגם אם יגידו היא אינה צפויה, לי זה לא אכפת. אתן לרוח לעשות בי כרצונו. איני שבוי בכלא מחשבות ופחדים, תמיד הייתי גאה במוח בריא אך לא משתק. אני מסור לרגשותיי, ומעדיף לעוף על גבי רוח הפכפכה, מאשר לשקוע בתוך אדמת פחדים רטובה ובוצית.

אופנתן.