אתמול
כשהייתי ער בשעה שתיים וחצי ,אבא שלי קם מהשינה ,
ואמר
לי שמחר אני הולך איתו לעזור לו בקייטנה עם ההגברה .
אז
ישנתי 3 וחצי שעות בלילה וקמתי מוקדם בבוקר .
הגענו
למקום הקייטנה מקום ממש נחמד , עם הרבה בריכות ומדשאות רבות.
הוצאנו
את הציוד , ההגברה , הבאתי איתי את הגיטרה החשמלית שלי לבקשתו, האורגן, ואת המחשב
הנייד . הציוד נראה מקצועי מתמיד , עם שני מגברים ענקיים של 400 וולט
דיברנו
עם המנהלת של הקייטנה , הוא עובד איתם כבר הרבה מאוד שנים ואני בעצמי הייתי
בקייטנה הזאת.
נזכרתי
בילדות שלי בתור ילד שהיה הולך לקייטנות.
הייתי
ילד מלא ותלמיד טוב, כך שבחופש לא היה לי מה לעשות מלבד ללכת לקייטנות . מתוקף היותי חכם , הלכתי לקייטנות
"יותר מתוחכמות" כמו קורסי מחשבים , אוניברסיטת בר אילן ותל אביב. אני
לא מצטער על כך.
הקיץ
למעני היא כשטן . בזמן שכולם שיחקו כמו ילדים אני הייתי בבית,
מחפש
לעצמי תעסוקה. בין השאר ראיתי ערוץ הילדים , משחק במשחקי וואלה כיף- עלוב .
לילדים
שמנים ,לדעתי, לרוב יש חשיבה יותר מפותחת מאשר לכל ילדים רזים.
יש
להם יותר ביקורתיות עצמית והשקפת עולם שונה מכך שהם רואים את הדברים מהצד.
זאת
נקודה שבגללה אני מי שאני היום . זה לא אומר שאני טיפוס יותר טוב .
אבל
בעיני עדיף להיות תלמיד טוב בכיתה טובה עם חברה טובה מאשר
טיפוס
אלים , קצת יותר רזה עם חברה שמסוגת בכל רגע להוציא כעסים בצורה פיזית.
המראה
החיצוני הוא הרבה יותר מסתם עוד גוף.
הוא
גורם לך לפחות ביטחון עצמי, להרגיש עם עצמך פחות טוב ,
ובעיקר
הדבר שהכי פחות תורם לשמחת חיים הילדותית של ילדים .
הוא
העובדה שכל הזמן אומרים לך חבל שאתה כזה .
למה
אתה לא עושה עם עצמך משהו ? אתה רוצה לגמור בלרדת בגדול ?
זה
לא ממש עוזר . אולי ממש לא .
אך
לאט הכל הלך והסתדר , אני לא אומר שעכשיו אני נראה כאליל הבנות
אבל
עדיף כמעט מכלום .
אולי
זה רק אני ,
העובדה
שהייתי קצת טיפוס לא הכי מקובל
תרמה
לביטחון העצמי שלי , להערכה הרבה שלי .
בתור
ילד רגיל , תמיד הייתה לי את השאיפה להיות מיוחד .
המבוגרים
תמיד אומרים שכל בן – אדם מיוחד בגל האופי שלו ובגלל
ההתנהגות
שלו . אני לא קונה את הפילוסופיה בשקל הזאת .
אני
רוצה להיות משהו מיוחד , לא כמו כולם , שישאלו אותי מה מייחד אותך ,
אני
לא אומר תכונות רגילות , שגרתיות , משעממות ,
כמו
" אוהב לעזור ולתרום " ו"אמביציוני" . ממש לא .
אז
האופציה הישירה שהייתה לי , שהיא בשבילי הייתה ממש מנוס ,
היא
לעבוד על דברים שאם תעבוד עליהם הרבה , ברור שתצליח .
עם
הגנים המוזיקלים שירשתי מאבא שלי ,
הוא
בעצמו מנגן על אקורדיון , החלטתי לייחד אותי .
וכשאני
אומר ייחוד , אני שוב , לא מתכוון
ל
" בכל אדם יש משהו מאוד מיוחד בעצם היותו אישיות בעלת מעות רבות".
החיפושים
אחר כלי , לא היו קשים במיוחד ,
אבא
שלי יכל ללמד אותי בקלות פסנתר
אז
החלטתי להתחיל מרמה קצת פחות קשה . מאורגן.
בכל
אחד מן השניים יש משהו מיוחד אחד זה יותר להופעה בקונצרטים ויותר
להיות
מרוכז בכלי עצמו ולא בכל הרקע של המקום שאתה נמצא בו .
זאת
האופציה שפחות עניינה אותי , אני רוצה קהל .
קהל
נטו שישיר איתי ובכל רגע מסויים שאני אסתכל עליו
הוא יידע באיזה מקום אני ואני אהיה מין סוג של
מוביל אותו .
לשם
כך פניתי לאורגן , הוא כלי נוח ונייד , ואני מסוגל לעשות איתו הופעה שלמה
של
שירים מוכרים שיוכלו לשיר איתי , שיאזינו לי , שזה בעיקר אני.
התחלתי
ללמוד לנגן , אבא שלי לא ממש עזר לי , עשיתי זאת בכוחות עצמי.
בעזרת
חוברת ישבתי שעות והתאמנתי , בערך חצי שנה .
הלכתי
לחוג במתנ"ס השכונתי , ושם למרבה ההפתעה ,
מיד
התקבלתי לקבוצה של ילדים שלמדו אורגן כבר 5 שנים
ואני
מצידי שמחתי , גם ניגון "על רמה" וגם חיזוק אגו .
הופעות
מאז ומתמיד היו המטרה שלי ללמוד נגינה.
אני
לא אנגן לעצמי , למרות שגם זה לעיתים נחמד , אני רוצה במה.
הופעתי
באירועים של המשפחה , ומול כל הבית ספר היסודי
אך
זה לא אומר שבעקבות כך נוספו לי חברים .
העלייה
לכיתה ו' , כמה שזה נשמע מופרך ,
ו"כמה כבר ילד בגיל הזה יכול לחשוב יותר
מדי " , אני חשבתי . יותר מדי.
עליתי
לכיתה ו' ופתאום הכל התחיל להסתדר . נוספו לי קומץ קטן של חברים ,
התחלתי
להיות מוזמן למסיבות , התחברתי עם "האחרים" ,
וזה
התבטא קצת גם במראה , הכל התחיל להסתדר לאט לאט .
התחלתי
לגבוהה ונראתי במשקל קצת מעל הממוצע , זה מאז ומתמיד מציק לי .
מסיבת
הסיום של כיתה ו' – החיים הטובים .
נבחנתי
לתפקיד המנחה והתקבלתי . זה היה כל כך כיף . אבל ממש.
הייתי
באותה השנה גם סגן יו"ר מועצת תלמידים .
ידעתי
לרקוד טוב בריקודים של הכיתות .הייתי מגשר בבית הספר .
קיבלתי
הרבה תעודות והרגשתי הצלחה. סימנתי וי על משהו אחד .
D= אבל תמיד כשנגמרת בעיה אחת
צצה בעיה אחרת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
