דברים שאבדו לנו בראש.

הלוואי שהייתי מסוגלת לשתף בהכל ולקחת את האחריות על ההשלכות. אך למען האמת, איני מסוגלת לכך.

אני לא יודעת אם זו הפגנת החיבה שלו כלפיי שעשתה לי את זה. או המבט החודרני, הצולב ועם זאת הרך והמסתורי בעיניים שלו. או אולי בכלל זו החוויה שהעתיד איתו טומן בחובו. אני לא יודעת מה זה אבל הוא מרגש אותי. המגע שלו, הידיים, השפתיים, המבט, זה ממיס אותי. אני רוצה אותו. הוא מרגש אותי. הוא מעניין אותי. הוא מחרמן אותי.

אז כן, שיזדיינו כולם. אני הולכת לעשות אותו. ולא אכפת לי כמה יבקרו  אותי על זה. על הזין שלי.

טבעתי בין פנטזיות לאשליות בעיניים שלו. המחשבה עליו מעירה פרפרים חנוקים בחלל הבטן שלי. אולי אלו הצרות שהקשר איתו עלול לעשות או אולי אלו עיניו הגדולות והרכות שצובטות לי חזק וכואב. המחשבה על האפשרויות האין סופיות איתו מאירות אותי. השרירים השחומים והעור החלק עם החיוך הביישן והזיק הערמומי, יחד עם כל שאר הנסיבות שלו רודפות את המחשבות שלי.

אני מנסה להכיל את הדחייה. אני מנסה לרוקן את עצמי מהרגשות שנלווים אליה.

אני לא מוותרת, אעשה-אצליח-אנסה איתו שוב. הפעם, איתו, ההפסד כולו שלי.

אני שבה ומחפשת מפלט מהמחשבות. אוכל שיתיש וירדים אותי. אלכוהול שיעמעם את המחשבות ובסופו של דבר ירדים אותי. ויתור על הברזל למען שעות שינה מופלגות וחסרות מחשבה. מיקס כדורי הרגעה, אדוויל ומדכאי תאבון שמרגיעים, מלטשים את המחשבות, מתישים, מעייפים מרדימים.

ההכרה הצלולה מקשה יותר ויותר על הקיום שלי. נדמה שמיום ליום זה רק נעשה קשה יותר.

בימים ארוכים מתכלות הסיגריות. נגמרות קופסאות. מתבזבזים שטרות.

כבו את האור במוחי, נא הקפיאו אותי

ל

ע

ת

-

ע

ת

ה

...

כמה מתסכלת הידיעה שכולם סביב יכולים להושיט יד ולקחת את הדבר שברצונם ואילו אתה, לא ניחנת ביכולת זו. רק תרזה. רק תקטן ותוכל גם, כמו כולם.

יותר טוב מכולם. יותר רחוק. יותר כיף. יותר קיצוני, תוכל להתהלך בחופשיות על הקצה בין פה לשם. רק תרזה. רק תקטן ותוכל גם, כמו כולם. להעביר לילות בלתי נשכחים שיישכחו. תוכל לקבל את מי שרק תרצה, במה שרק תחפוץ. בלי שטויות יותר, כמה קשה זה יהיה?

אני רוצה את באשיר. הוא המטרה ולרזות זו הדרך.