אז היי.

התחשק לי לכתוב סיפור. ואני לא יודעת איך זה ילך, אבל אקווה לטוב.

המון זמן לא ניסיתי לכתוב באופן מסודר, אבל אני מבטיחה לנסות! ואשמח גם אם תגידו לי מה דעתכם.

''אני שונאת את הצבע הזה,'' אמרה אמא בלי להרים את ראשה מקערת הקורנפלקס שאכלה ממנה. באור הבוקר היא עדיין נראתה שקטה ועגמומית. גלגלתי עיניים, והמשכתי לבחוש בקערה שלי. היום הזה הוציא ממני את כל התאבון. ''היה לך הרבה יותר יפה חום. ועכשיו צבעת לכחול המזעזע הזה, זה הכל בגלל השטויות שראית בבית החולים.'' היא סיימה את הכף האחרונה ופינתה את הקערה לכיור. לרגע השתהתה, ואז הסתובבה אלי עם מבט נחוש שלא ראיתי על פניה העייפות כבר הרבה זמן. ''אתה זוכר מה עברנו, נכון? איפה תהיה הכיתה שלך, מי יהיו המורים-''

''אמא, למדתי בבית הספר הזה גם לפני שנתיים. ואת הדברים האלה אני זוכר. תעשי לי טובה, אני לא ילד קטן. השלמתי את כל החומר, אני הולך להשתלב כמו שצריך ויהיו לי חיים נהדרים, בסדר?'' כמעט צעקתי את סוף המשפט עליה. היא נראתה מבועטת, הנהנה בכניעה והסתכלה אל הקערה המלאה שלי. ''אני לא רעב,'' הסברתי, וקמתי מהשולחן. לקחתי את תיק הצד שלי ואת המעיל, והסתכלתי על המראה שבכניסה לבית. בזיכרון האחרון שלי לפני התאונה הייתי הרבה יותר נמוך, והרבה יותר שמן. או לפחות הלחיים שלי. השיער שלי בוודאי שהיה בצבע נורמאטיבי, אבל מאז שהתחלתי לראות סדרות אנימה בבית החולים כשהשתקמתי התחלתי לאהוב את הרעיון של שיער כחול. אז זה מה שביקשתי כמתנת שחרור - צבע לשיער. לא מכונית, כמו שנערים בגילי בטח היו מבקשים. אני במילא לא יודע לנהוג. חייכתי לעצמי בעצבנות, והתפללתי לכך שהיום הראשון שלי יהיה כמה שפחות נוראי.

רציתי להיקבר בחיים באותו הרגע.