התייבשו לי הדמעות לדברים האמיתיים, באמת. ריגש אותי עד דמעות היום שאמא לשתי ילדים שלא יודעת לבשל הצליחה להכין מפרום ממש טעים. וכשגיליתי שאתה מתחתן לא ממש הצלחתי לבכות.
למרות שממש רציתי רציתי לבכות את זה החוצה, להבריא מכוח הדמעות על הלחיים שלי.
פעם הייתה לי מין תיאוריה כזאת שמי שממש סובל בעולם הזה מגיע על שכרו. שאלוהים נותן מכה חזקה, ואז נותן כמה פרסי ניחומים. אבל אני חושבת שמשום מה אני נשכחתי מרגישה שכל המשפחה שלי נשכחה. וקל לי לטבוע ברחמים עצמיים, בכנות, לפעמים אני נהנית מהמלנכוליה הזאת.. אבל די, באמת שדי, אין לי כח למחשבות נוגות על אקס שלא אהב אותי ומישהו מהעבר שלא הצליח לרסק וחזר מהמתים רק בשביל לוודא שהוא משאיר גם עליי חותם.
ואין לי כח לשינויי מזג הרוח האלה. לפעמים אני מגיעה לתובנות מסוימות שדי מלחיצת אותי, לא יודעת אם אני מתחילה להשתגע..
נמאס לי לחשוב על נועם ועל אביעד. אני רוצה אהבה ולא רוצה אהבה, אני רוצה לטרוף את העולם ואז אני רוצה להתביית. אני רוצה את הביטחון שאבא שלי נתן לי.
אני רוצה את אבא שלי, או את פרסי הניחומים.
אני רוצה פרס ניחומים
אני רוצה לשכוח מהאומללות הזאת, אני רוצה להיות מאושרת, אני רוצה חשק לקום בבוקר בלי שזה יהיה תלוי בשום דבר, להגיע לאושר הזה בזכותי.
אני רוצה להפסיק להיות דפוקה ואני רוצה להפסיק לבכות.