חזרתי אחרי שכמעט שנתיים לא שלא רשמתי בבלוג שלי....במהלך השנתיים האחרונות החיים שלי התהפכו מקצה לקצה: סיימתי בצפר בשעה טובה ומצלחת, התגייסתי אני כבר בצבא שנה וחודשיים....ואפילו הספיקו לי להיות 2 חברים שאחד מהם היה ממש זבל שאחריו הפסקתי להאמין לגברים ונהייתי בנאדם סגור ברמות שקשה לו להיפתח לאנשים... והבטחתי לעצמי שיותר אני לא יאמין לשום מילה של גבר ואהייה חזקה ולא אתן לאפחד לדרוך עליי ולרמוס אותי וזה לא עזר בכל זאת התאהבתי ( ככה לפחות הלב מרגיש ) בקצין אחד חדש במעבדה....אבל לא יודעת מה הקטע שלו כל הזמן מחזיק אותי באי וודאות ולא אומר עם הוא רוצה שיהייה בכלל איזשהו קשר.... בינתיים אנחנו ידידים לפחות בזה אני מסתפקת....
בזמן האחרון אני כבר לא יודעת למי להאמין ולמי לא...קשה לי...למרות שאני לא מראה את זה....
אגב הספקתי לעשות בקיץ האחרון קורס לפסיכומטרי ואפילו לגשת אליו ...כמו שאומרים פעם 3 גלידה... 
בזמן האחרון המפקדים שלי מעצבנים במיוחד מפקד המחלקה חושב שאני סופר-וומן ומנסה לטחון אותי מכל הכיוונים אבל אני לא מביאה לו....וגם הם מטילים עליי עוד ועוד משימות ובקשות שאני לא יכולה לעמוד בהן....אני מסבירה להם עם כל כוח הרצון שלי אני לא מסוגלת להתחלק ל-2 ואף ליותר...אני כבר לא מסוגלת יותר להיות בצבא זה סיוט...אני מחכה לרגע שבו אני אשתחרר ואהייה אדם חופשי...
בזמן האחרון אני מרגישה מזה בודדה למרות שיש לי משפחה וחברים....אבל כל אחד מהם עסוק בעינייניו...והם כל הזמן מבקשים ממני עזרה...ואני לא יכולה לסרב...לא דעת למה זה לא באופי שלי....
אני לא מאמינה שאחרי כ''כ הרבה זמן חזרתי לכתוב בלוג כי פשוט אין לי חברים שיקשיבו לי וינסו להבין אותי ולתמוך בי...אולי בשנתיים האחרונות זה כן היה ולא הזדקקתי לבלוג כדי לשפוך עליו את כל מה שאני מרגישה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
