הצגה אחת גדולהבלוג שעשיתי כדאי לפרוק הכל |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 5/2010
 ההצגה הגדולה
התאוריה שלי על החיים היא שהכל הוא הצגה יש אנשים שנולדו להיות השחקנים הראשים ולהיות באור הזרקורים כל החיים שלהם ויש כאלה שלא, יש כאלה שתמיד היו הדמיות המישניות ואני אחת מהם, קפצתי כל החיים שלי מהצגה להצגה רציתי לראות אם אני אמצא תפקיד ראשי אבל תמיד נשארתי המשנית. היום, יום ל"ג בעומר הדמיות הראשיות של ההצגה שלנו נהיו חברים כמו סופה של כל הצגה טיפוסית שבה הגיבורים הם בני זוג והכל נפלא וטוב להם אך בהצגה הזאת כמו בכל הצגה שהיא החיים האמיתים הגיבורים לשה היו האנשים שהכי לא מגיע להם, האם אני בן אדם רע על זה שאני מקנאה שטוב להם? זה מרתיח אותי שכל מי שלא מגיע לו מקבל לילד שם נשבר הלב הזונה שנהיתה חברה של השני נישקה אותו, זאת הייתה הנשקיה הראשונה שלו נשבר לו הלב, אבל היא? לא אכפת לה העיקר שלה טוב. כולם מתעצבנים שהם מתייחסם רק לעצמם אבל מה אכפת להם? העיקר שלהם טוב. עוד מישהו מרגיש כמוני? שרק כל מי שלא מגיע לו זוכה לחיים טובים?
| |
|  כינוי:
בת: 27 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
