אני פשוט לא יודעת איך להמשיך הלאה,

לפעמים אני לא בוכה רק כדי להראות חזקה,

יש כלכך הרבה פעמים שהייתי רוצה לבכות בהן כדי להשתחרר אבל אני פשוט לא עושה את זה.

לא יודעת אם זה מפחד להראות חלשה, או בגלל משהו אחר.

אבל מגיע הרגע שאני לא יכולה יותר

ואז אני מתפוצצת.

אני פשוט בוכה על הכל.

אני יכולה לבכות אפילו במשך שעות,

ולפעמים זה אפילו בכי לא רצוני,

שאני פשו יושבת על המיטה ומתחילה לבכות,

מכלום, משום דבר, פשוט בוכה בלי סיבה,

מתפוצצת מהכאב ומהסבל.

והיום זה היה יום כזה,

יום שפשוט התפוצצתי בו.

הוא התחיל חרא עם כלכך הרבה כאב בבצפר,

ועבר ליום חרא יותר בבית.

פשוט נהרס לי כל מה שבניתי בין הידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

ואני כותבת את זה ובוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.

כי כבר נמאס לי להישבר כל פעם,

כבר נמאס לי שמחזיקים ממני ילדה חזקה ואז מרשים לעצמם לפגוע בי,

נמאס לי שחושבים שאין לי לב אז פשוט עושים מה שרוצים.

נמאס לי להיות סמרטוט שבוכה בסתר כדי להיות חזק ליד כולם.

לפעמים אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה יותר ועדיף לפעמים פשוט לא להרגיש.

פשוט להישאר ריקים בלי רגשות,

ואז אני חושבת שאולי בלי הרגשות האלה לא היו קורים לי הרבה דברים טובים

ואז נזכרת גם בכמות הרעים שקרו לי בגללם.

אני עוד לא הגעתי למסקנה מה יותר טוב,

לא להרגיש או להרגיש.?

אין לי מושג,

אני רק יודעת

שהיום,

אני מעדיפה לא להרגיש כלום,

פשוט להישאר ריקה.

כי הסבל והמועקה פה כבר יותר מידיי זמן.

טוב.. אז עבר קצת הרבה זמן מאז שכתבתי..

פשוט כי... לא היה לי זמן.

בין מבחן לבוחן לעבודה לשיעורים לשינה לא היה לי זמן אפילו לנשום.

עם רוצ'י לא דיברתי כבר איזה שלושה ימים מרוב עומס ואני חושבת שאני מתחרפנת בלעדיה.

השיחות הקטנות האלה איתה סמס בוקר טוב פה וסמס לילה טוב שם זה הדבר היחיד שהחזיק אותי.

מאז תחילת השנה שאנחנו לומדות בבתי ספר שונים זה כל כך קשה,

לא יודעת, להתחיל את השנה בלעדיה היה מוזר.

נכון הייה את אותו שופינג תחילת שנה שלנו, הייתה שיחת פתיחת שנה שלנו מה אנחנו רוצות ועם מי ולמה,

היא יודעת מה קורה פה בשכבה, אני יודעת מה קורה אצלה בשכבה,

אבל זה לא אותו דבר כשהיא לא פה.

כל פעם אין לנו זמן להיפגש,

פעם לה מבחן ופעם לי מבחן, פעם היתה לנו גיחה ופעם לה סיור,

עוד הצגה ממגמת תאטרון ולה עוד מבחן במתמטיקה,

לא יודעת אם היא עשתה את ההחלטה הנכונה בלעזוב את הבית ספר לאומנויות.

היא אומרת שהיא לומדת פחות ולא כל יום עד ארבע,

אבל היא כבר לא רואה הצגות איתי בגרמנית הזויה ואז מדברת עם השחקנים החמודים באנגלית,

לא מדמיינת איתי את הפקת סוף שנה ואיזה תפקיד נעשה בה,

לא מתאמנת איתי כל יום על טקסטים או שירים שצריך ללמוד לשיעור מוזיקה,

לא יושבת איתי בקפיטריה וצוחקת על המורה ההזויה לפסיכולוגיה ששוב שברה את הרגל במקלחת.

לא משחקת כל יום ורוקדת ושרה,

עזבה את הבית ספר לאומנויות בגלל שהוא עזב, כי הוא החליט

והוא והוא והוא.

לא יודעת, הוא לא בשבילה.

הוא-החבר התמידי של רוצ'י-דניאל.

הם יוצאים מכיתה ז' בערך הם אוהבים באמת, רואים עליהם.

הוא החליט לעזוב את מגמת התאטרון ולעבור לבית ספר אחר.

הוא שכנע אותה לעבור איתו והיא כמובן-השתכנעה.

לא יודעת,

שבוע קשה,

נקווה לסוף שבוע טוב.

מחר נמשיך לכתוב.

לילה טוב שיהיה ושבת שלום