כולנו שמענו על השריפה האיומה, אני מקווה ככה לפחות. כל הפוסטים במומלצים כבר מדברים על זה. על הפוליטיקה, וההנהגה שחרא, והריח של העשן שאני כבר מסוגלת להריח.
טוב... אני לא.
אני לא הייתי בחיפה כבר המון זמן, ובחוף כרמל בכלל. אני גם לא דיברתי עם רובם קרוב לשנה, אולי אפילו שנתיים. אני לא ראיתי את הלהבות ולא שמעתי על זה עד הערב, כשהגעתי הביתה. לא באמת איכפת לי מכל הפוליטיקה שקורית במדינה, וכשזה לא נוגע לי גם לא איכפת לי שטבע נשרף. זה מגעיל, אני יודעת. אבל כזאת אני.
שריפה בכרמל, מראות איומים. כן.. כאב לי לראות את הטבע נשרף. אבל לא הייתה לי שום תגובה חוץ מ"אוי" עד ששמעתי.. "בית אורן נמחק" "מגדים פונה" "40 הרוגים". חטפתי שוק. לא הייתי מסוגלת לדבר. החיים עכשיו הם אולי בתל אביב, אבל כל העבר...
ראיתי עוד קצת חדשות, ניסיתי להבין, לתפוס.. מה לעזאזל קורה? אבל לא הייתי מסוגלת. רצתי למעלה ופתחתי את המסנג'ר, את הפייסבוק. מי נשאר? עם מי יש לי איך ליצור קשר? הלחץ הרג אותי. ואז גיליתי ש... אין. אני מחקתי אותם מהחיים שלי. יש לי אחת במסנג'ר, והיא טסה אתמול, למזלי. בערך 20 בפייסבוק שמתוכם בשנה האחרונה דיברתי אולי עם 5. למי אפשר לשלוח הודעה? מי יוכל להגיד לי שהחברים שלי בסדר? מי יוכל להגיד לי שאין לי מה לדאוג ויהיה לזה בסיס?
ואז בעצם הבנתי שאני ויתרתי על העבר שלי. מאז כיתה ב' הייתי שם. הם היו האנשים שגידלו אותי, נתנו לי מקום לצמוח בו. אולי לא אהבתי אותם כחברים, אבל הם היו שם. ובכיתה ז' הכרתי אותם. חברים שאני אוהבת. בפעם הראשונה. אנשים שטוב לי איתם. אנשים שהיו בשבילי הכול. אנשים שלימדו אותי מי אני ואיך להתמודד עם זה. אנשים שדחפו אותי למקום שבו אני היום. ואותם אנשים שהכירו לי את מי שהציל אותי בעיר, כשהעזתי לעבור אליה.
לאט לאט הקשרים התנתקו, ולא חשבתי הרבה על אותם האנשים. כל חוף כרמל, חופ"כ, האנשים שאהבתי.
ואז הגיעו החבר'ה מחיפה. לא הרבה, מהחשובים לי היו שלושה. הם עשו כל כך הרבה דברים שלא סבלתי, אבל לא היה לי איכפת. הם היו מעשנים בצרורות, הם היו יותר גדולים, הם הפחידו ואותי.. ועם זאת הם לא. הם נתנו לי חוויה שלא אשכח, לשבת ברחוב ולנגן את קריפ בלופים. פשוט חוויה מדהימה... יום סתווי בסוכות של לפני שנתיים, הייתה רוח והוא חיבק אותי שלא יהיה לי קר. והם הלכו ופחדתי שזה נגמר למרות שמשהו היה חסר. ואז טלפון, "צאי החוצה". הוא עומד כמו אביר בחושך, "רק רציתי להיפרד כמו שצריך" ואז מנשק אותי. זה היה כמו סצנה מסרט.
הם לא היו הרבה, אני יכולה לחשוב כרגע על שלושה. אולי וחצי עם מחשיבים גם את המוכשר ההוא, שהוא כמו יוני בלוך רק הרבה יותר טוב. אבל השלושה האלה.. שיחות נפש אל תוך הלילה, הבטחות שרק המחשבה עליהן שינתה אותי, וכל הקשרים שהתנפצו ביום ההוא של הבחירות בגלל הטמבל הזה. קרוב לשנתיים עברו מאז שהחלפתי בפעם האחרונה מילה איתו, והכול בגללו שהחליט שאני שלו, ובגללה שהחליטה שהוא שלה... כמה שטויות קטנוניות.
אבל כל הימים איתם, השיחות אל תוך הלילה, הדברים שהם לימדו אותי על עצמי, ההבטחות שהם הבטיחו.
עכשיו שמעתי שמישהי שהייתה כמו אחותי הקטנה פונתה, וגם מישהי שלמרות הכול הייתה חברה טובה. ידידים מהפורום היו מסוגלים להריח את העשן כשדיברתי איתם אתמול בערב, ואחרים כבר ראו את האש אבל עוד לא פונו.. אני מניחה שעכשיו הם כבר לא שם. ואני רוצה לשמוע מה קורה. אבל אין לי איך.
הקשרים איתם התחילו להתנתק מהיום שעברתי, ועם אלה מחיפה מהיום של הבחירות, ובעצם מהיום שנפרדנו, שהיה הרבה לפני. אז בסופו של דבר זה לא היה כל כך הרבה. שנתיים עם חברים לכיתה, בערך חצי שנה עם אנשים שפגשתי פעמיים, ועדיין כל כך קשה לי. אבל מילא הקשרים שנעלמו.
לא מזמן לקחתי עצה של ידיד ועשיתי מחיקה מאסיבית. מחקתי את כל מי שאני לא בקשר איתו מהמסן, ואת כל מי שאני לא בקשר איתו מהטלפון. אני לא חושבת שיש להם פייסבוק, ואם כן, לא זכיתי לקבל אותו. חשבתי לעצמי... מה כבר יקרה, אם הם יצטרכו אותי הם יצליחו להשיג אותי. טעות קטנה הייתה לי בזה. עכשיו אני צריכה אותם ואין לי איך להשיג אותם.
השארתי לאחד תגובה בבלוג, זה נראה לי פטתי אבל אין לי ברירה. אני חייבת לדעת שהוא בסדר...
מי שיצא לו לקרוא פוסטים קודמים שלי, אולי הצליח להבין את החשיבות של החברים בחיי. היא יותר גדולה מחשיבות המשפחה, עם כל הצער שבדבר. החברים בשבילי הם הכול ואני לא זוכרת תקופה שבה דאגתי כל כך כמו שאני דואגת היום. למרות שאלו בעיקר אנשים שלא דיברתי איתם שנים.
לפני יומיים, דיברתי עם חברה טובה משם. היחידה שנשארתי איתה בקשר כמו שצריך. זה היה יום לפני שהיא טסה. היא אמרה לי "אני מתגעגעת, את חייבת לבוא לבקר אותנו". עניתי לה "כן, אני אבוא" ידעתי שאני לא. ועכשיו מאוחר מדי. גם אם האנשים כולם בסדר, כמו שכבר הבטיחו לי כולם, מי יודע אם עד סוף חנוכה יהיה לאן לבוא? בינתיים כמה ישובים נמחקו, ואני מניחה שמעגן מיכאל זה רק עניין של זמן. אני אבוא לבית הספר הישן והוא כבר לא יהיה קיים...
תמיד חשבתי שיש עוד זמן. תמיד ידעתי שזאת לא הפעם האחרונה שאני אדבר איתם. כשיגיע הזמן, אני אחזור מן המתים ואחדש את כל הקשרים שנעלמו. אני אחזיר אותם אליי. הייתי בטוחה בזה. אבל עכשיו, פתאום, כשהם כל כך קרובים להיעלם, הכעס על עצמי שלא בטוח שאשמע מהם שוב מתגבר.
אז אני לא רואה את העשן מהבית, ולא איכפת לי מחדל של מי זה היה. מה שאיכפת לי זה האנשים. כל אלה מחופכה, כל אלה מחיפה, שיש סיכוי שאני לא אזכה לדבר איתם שוב. ועל זה אני כועסת על עצמי. על זה שלקחתי מעצמי את הזכות ליצור איתם קשר כשאני כל כך דואגת להם.
אנשים תמיד היו צוחקים שאני שומרת טלפונים של אנשים במשך שנים.. עכשיו אני מתחרטת שהקשבתי להם.
רק שהשריפה הזאת לא תגבה מאיתנו עוד קורבנות.
פתאום עכשיו אני מבינה כמה שאני מתגעגעת... וכמה שאני לא מסוגלת לחשוב שאולי יקרה להם משהו. ואני לא זכיתי לשיחה האחרונה הזאת.
אני רק רוצה להיות קצת אנוכית ולבכות על הקשרים שלי שהתנתקו, שאני פתאום מבינה כמה הם חסרים לי..
הם יהיו בסדר... נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
stargazer~