מעין ביטוי כזה שאמי האהובה הוכיחה שוב ושוב ושוב. בכל ארוחה משפחתית, או ארוחת שישי עברב בה חברים שלהם הוזמנו, היא הייתה שותה שתי כוסות ומצחקקת מכל שטות. שלוש, מספרת בדיחות חסרות טעם, לרוב גסות. ארבע, וכל הילדות של שלושתנו נשפכת אל מול אנשים שכבר שמעו הכול בעבר ומעולם לא היו צריכים לשמוע על כך. תמיד ידעתי שהביטוי הזה נכון, לא ידעתי עד מתי תעמוד בפני הדילמה- האם נכנס יין יצא סוד, או נכנסה בירה יצא טמטום?
נחזור לבחורים מן הפוסט הקודם, האידיוט שהעדיף את האקסית על פני, שיכונה א', או זה שרציתי ולא רציתי באותו הערב, אשר יכונה מעתה ואילך ג'. אתמול, ערב שישי, חיפשנו אני וג' בידור. מי רוצה להישאר בבית בערב שישי? החלטנו לבסוף שהוא יגיע אלי, ונצא לבאולינג בליווי עוד לפחות שלושה חברים נוספים. אך שניים מתוך אותם שלושה, כמו כל האחרים שהצענו להם במקום, העדיפו לוותר מתוקף כך שהיו עייפים (כן בטח) ולבסוף הצטרף אלינו א' והחלטנו להישאר בביתי. צפינו בטלויזיה, עד שהבנו כי אין בכך בילוי אמיתי של שישי בערב. הורי לא היו בבית ולפתע הכריז ג' "יש לי חבית בירה במכונית!".
לג' היה דייט על הבוקר, וא' רצה לנצל את הנסיעה לאחיו בכדי לנהוג, אך מי יכול לסרב לחבית בירה ברלינאית בהירה כפי שאנחנו אוהבים? הבאנו אותה מהרכב, הוצאנו שלוש כוסות בירה, הזמנו פיצה וירדנו אל המרתף בכדי להנות ממנה כראוי. אני איני נוהגת לשתות הרבה, והייתי חולה במשך כל היום, כך שלא הרבה בירה עשתה לי הרבה בלאגן בבטן. אך בניגוד אלי, שני הבחורים הורידו בזה אחר זה כמות כוללת של כ-2 ליטר בירה כל אחד. כמובן שצרפנו למשוואה את הפיצה, בכדי לא להשתכר כליל. נראה היה שזה עזר.
ג' התמסר לסיטואציה, ונשפך לחלוטין. לא ברור אם באמת היה שיכור או שפשוט ידע להנות. א' נראה פיכח לחלוטין. לאחר שהבטן התחילה להתערבב, וגם הראש איבד מתקינותו, נשכבנו על המיטה. א' החל לרמוז כי עלי ועל ג' להיות יחד. התחלתי לחשוד בפיכחותו כאשר עלה להביא לנו קונדום. שנינו סירבנו בתוקף לעיין, וניסינו להוריד אותו מהרעיון. לבסוף, הוא חדל מלדבר ונשכב לצידי, מחבק אותי. הדיבורים הגיעו לשלישייה, ואני נרתעתי מהרעיון עקב זכרונות רעים אך זה גם קרץ לי. ובקלילות, נושא השיחה חזר לא' אשר ניסה לדחוף אותי ואת ג' להיות יחד. "אם לא הייתי עם האקסית, אני הייתי עושה אותה!". תחושת קנאה מצמררת החלה לנקר בי. זאת היא. זה הכול באשמתה. זו הייתי הוכחה חותכת- רק בגלל אותה בחורה מזוויעה הוא לא שלי.
חזרנו לשכב על המיטה, אני במרכז, מימיני מחבק אותי ג', פני אליו. משמאלי מחבק אותי א', אוחז בידי. החלתי להרגיש את פניו מתקרבות לשלי. שפתותיו נושמות, נושפות, באזני. הפחד החל לנקר בי שמא ישלוף גם את לשונו וכלל לא אוכל לעמוד בפיתוי. שפתותיו החלו לרדת לאיטן, אל הלחיים שלי, ובנשיקות רכות הוא הגביר את היצר שלי. סובבתי את ראשי מעט אליו, רציתי להבין את כוונותיו. הוא נישק אותי בעדינות על השפתיים ואני הסטתי את ראשי מיד. האם זה מה שאני רוצה? בוודאי. האם זה נכון? בוודאי שלא. האם ברור לכל קורא שאפגע? כמובן. האם הצלחתי לעמוד בפיתוי? כמובן שלא.
סובבתי את ראשי אליו והחלנו להתנשק בתשוקה ותאווה כזו שהזכירה לי את ימינו הראשונים יחד. את אותם הימים, בהם הוא האמין שהוא שייך לי. או לפחות רצה להאמין בכך... חלק לא קטן ממני רצה להמשיך, אך אותה מידה, רציתי גם להפסיק. לא רציתי להיפגע, לא רציתי לפגוע בה, לא רציתי לפגוע בו. משהו הריח מוזר. ואז ג' קם. בעצבים, החל לשוטט בחדר ולבסוף עלה למעלה. עיניו נצצו מדמעות. אני קמתי אחריו, מנסה להתחמק מהסיטואציה כמו גם להבין כיצד נתתי לעצמי להגיע אליה. ובעיקר, רוצה לנחם אותו, להבין מה קרה. הוא סירב לדבר איתי ואני חזרתי אל המיטה בעוד א' הולך אחריו. שמעתי אותם מדברים, אך לא הצלחתי להבין מילה. אחרי דקות ארוכות שישבתי וניסיתי להבין מה קרה, עליתי למעלה ושמעתי משפט יחיד מהשיחה. "למה אתה איתה בכלל?". ידעתי שג' שונא את בת הזוג המזוויעה שלו, ונתתי לעצמי להאמין בכך. הזוגות התחלפו, לעיתים ישבנו אני וג' יחד, לעיתים אני וא', לעיתים אני לבד ושני אלו יחד. אף אחד לא דיבר איתי. ברגעים המעטים בהם ישבתי לצידו של א', הוא לא אמר מילה ולאט לאט לבש ארשת פנים של חוסר איכפתיות.
בשלב כלשהו, ישבנו אני וג' מול המחשב וא' היה למטה. ישן על הספה. ניסיתי לגעת בג', להביא אותו לדבר איתי, לדבר איתו, להבין מה הוא מרגיש. אך הוא לא אמר מילה. כמו התעלם מקיומי בכלל. לבסוף ירדתי למטה לראות מה שלומו של א', ומשראיתי אותו ישן כמו תינוק נכנסתי מתחת לשמיכה וצפיתי בטלוויזיה. לא חיכיתי הרבה וגל הצטרף אלי מתחת לשמיכה, חיבק אותי ונתן לי לבכות על כתפו. הוא ידע כמה שקשה לי. בתוך זמן לא רב נרדמנו גם שנינו. לפנות בוקר התעוררתי, וסידרתי את המרתף ההפוך מהמסיבה שנערכה שם בלילה הקודם. מספר דקות לאחר שחזרתי אל הספה, קמו גם א' וג'. ג' ואני החלפנו מבטים נבוכים מתוקף שאננותו של א', שנראה כלא מודע כלל למה שהתרחש בליל אמש והכין לשלושתנו קפה.
ישבנו בחצר, שתינו קפה לאור הזריחה החורפית ששטפה אותנו כשלפתע שאל א' את ג' "תגיד... אתה זוכר הכול מאתמול בלילה? כי משלב מסוים יש לי בלאק ואני לא זוכר כלום". ג' ואני החלפנו מבטים נבוכים. אמרנו לו שעדיף שישכח, עד שבשאלות של כן ולא הוא הבין את העניין. זה כבר היה אחרי שג' עזב. וא' נשאר לדבר איתי, להבין מה קרה. נראה כאילו הוא באמת לא זכר מה קרה. נראה כאילו באמת מנקר בו הספק לגבי מדוע אני יושבת מולו, כמעט בוכה, לא מסוגלת להביט לו בעינים, פגועה עד עמקי נשמתי. הוא לא שחקן כל כך טוב.
וכך, בלילה אחד ושני ליטר בירה, הפכנו שנינו לאלה שכל כך שנאנו. חברתו ביקשה ממנו להודיע לה כל פעם שהוא מבלה איתי. הוא שכח להודיע לה הפעם. מעניין.
כמה תמימה יכלתי להיות?
ובסופו של דבר, מתוך כולם, יצאתי אני זאת שדומה כל כך לאלה שאי אפשר לסמוך עליהם. למה שאני שונאת.
הבגידות, והשקרים, והבקשות שלא התמלאו... הכול באשמתי.
אני יכולה להאשים מישהו בכלל?
לא אותה. לא אותו. לא את מי שכועס עלי על השטויות שאני לא מפסיקה לעשות.
את מי כן?
כרגיל, רק את עצמי.
שבוע נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
stargazer~