לפני שבועיים, שלושה אולי, כתבתי פה פוסט שאומר "לא". כועס על עצמי, על אותו הפגם היחידי שאני עוד עובדת על תיקוני. לדעת להגיד לו לא...
אז אמרתי לו לא, לאותו אחד, אולי היחיד, שיכולתי להגיד לו הכול. להגיד לו לא היה לי קשה מדי. והעובדה שלא יכלתי להגיד לו לא גרמה לי ללכת. הרגשתי שלא בנוח לידו, ומה אם הוא ישאל שוב? ומה אם הוא ינסה? מה אעשה אז? זה רק לא. את יכולה להגיד לו. לא. הוא החבר הכי טוב שלך, וכך זה ישאר. לא. לא?
אבל שכחת, ילדה תמימה וטיפשה, שכחת שהוא יודע עלייך הכול. הוא מכיר אותך כמעט טוב כמו את עצמו, אתם בעצם אותו בנאדם עם בליטות במקומות שונים. הוא יודע מה אני מרגישה. הוא יודע כמה קשה לי להימשך למישהו, הוא יודע מה המהות, מה הסיבה של מבחן הנשיקה הראשונה, הוא יודע כמה קשה לי להגיד לא. להגיד לו לא. הוא היה אמור לדעת.
אבל אם הוא מכיר אותי כל כך טוב, הוא לא יכל היה להבין ש"אני לא רוצה יזיזים יותר", או "לא, אני סיימתי עם זה", או ההטייה הזו של הראש, ההתרחקות, הLMR (התנגדות הרגע האחרון) שכמעט אף אחד לא רואה ממני... זה לא היה לא? הוא מכיר אותי יותר טוב מכל אחד אחר. הוא לא היה אמור להבין את זה כלא? זה היה לא. לא?
"את מעולם לא היית מתוכננת להיות סטוץ". אתה קורא לזה סטוץ? להתנשק עם החברה הכי טובה שלך זה לא סטוץ. זאת מעידה, או מעבר למשהו יותר טוב. זה לא סטוץ. במקרה שלנו זה היה ניסוי. ניסוי שמבחינתי לא הצליח. אני לא יכולה להיות איתך שוב, אני לא יכולה להיות איתך בקשר, אתה לא יכול להיות יזיז שלי.
אבל בכל אופן, זה כבר מזמן לא משנה. הנזק נעשה ואין איך לבטל את הטעות הזאת. קורה. עכשיו קשה לי. התרחקתי והוא הרגיש, הוא הרגיש שקשה לי להיות איתו. אשמתי? אני מתה מפחד לפגוש אותו. לשבת איתו בתחנת אוטובוס היה כמו להחזיק בפצצת מתח מיני שאני עושה הכול בשביל שלא תיפול, אבל לא מסוגלת להפסיק להוסיף לה חומר נפץ. הוא שאל שוב ושוב מה קרה, למה התרחקנו, למה ומה ומה ולמה. ואיך אני בכלל אמורה להתמודד עם זה? קשה לי.
עד שהוא התפוצץ. לא היה לי מה לענות, אז לא עניתי. קורה. השיחה נתקעה, קורה. אבל הוא כעס, אמר שזה לא הגיוני, שחייבים להוציא את זה. בעצבים ובכעס כשאני כל כך סובלת הוא הצליח בקושי להוציא את זה ממני. אני רק צריכה עוד קצת, עוד קצת זמן, עוד קצת ריחוק, רק בשביל שאני אהיה מספיק קרובה אלייך בשביל להתגבר על התחושה הזבל הזאת שכל פעם שאתה לידי אני מתה מפחד שתגיד לי שוב שאתה רוצה.
זה יצא, והתפוצץ, ואחרי שלושה חודשים שלא נתתי לעצמי ליפול לעצבות לא משנה מה קרה, אני הייתי בדיכאון. הייתי שבורה. רציתי לבקש סליחה אבל לא היו בי את הכוחות לשלוח הודעה.
כי זה מגיע למילים אבל שתיקה תמיד יותר נוחה. והימים שלי ריקים אני רציתי לדבר איתך. רציתי לבקש סליחה על כל מה שהיה ולא נגמר. יומיים. אבל לא יכלתי. גם הוא לא. גם אני נפגעתי, גם אני הייתי שבורה, גם לי היה קשה, אז למה אני צריכה להיות הבוגרת? למה תמיד ממני מצפים לעשות את המעשה הנכון?
החבר הכי טוב שלך התקשר, העמיד פני מתעניין, שאל מה קרה, הקשיב לצד שלי והבין. התנהג כאילו הוא מבין. היה שם בשבילי. בשבילי? בולשיט. הוא היה שם בשבילך. וגם היא, אחותו, אני לא יודעת מה הסיפור. אני לא יודעת אם עכשיו אחרי שהם השיגו את מה שהם רצו, שאתה תיהיה בסדר, הם עזבו אותי בשקט. או שאולי מעולם לא היה איכפת להם ממני, הם רק רצו לספק אותך, הם רק רצו לדעת מה קרה. טוב.. הם הצליחו.
ושים לב שבסוף זה אפילו לא היה הם שהצליחו, הם סתם דפקו אותי. זה היה הוא, הבנאדם השני שכל כך הגיע לו להיות במועדפים. כרגע הוא עולה עלייך. הוא זה שיודע ללחוץ על הנקודות הרגישות שלי בשביל שאני אעשה את מה שאני צריכה. ואולי גם הוא אינטרסנט, אבל אני בטוחה שלהביא אותך ליומולדת שלו לא היה המניע היחידי שלו. וגם אם כן, זה בסדר. מניע מובן.
טוב. אז השלמנו. הכול בסדר. הכול נפלא והעולם מלא פרפרים ורודים וצמר גפן מתוק. עכשיו הכול יהיה כמו קודם נכון. כמו מה אני נראית לך?
גם לי יש נשמה, גם לי יש רגשות, גם לי יש דברים שקשה לי להתגבר עליהם. זה כבר לא זה שרצית אותי. עבר, מתחת לגשר, נגמר, תם, חדל. הלאה. מה שמפריע לי עכשיו זה שאתה חושב שכל כך בקלות אני יכולה פשוט לקחת החלטה, ולשכוח מכל מה שאמרת. שהיית מעדיף שלא הייתי מכירה את כולם, שלא הייתי מכירה אותו. יש סיבה שאתה לא היחיד במועדפים. אבל אתה רוצה את החלל הזה רק לעצמך. אתה רוצה שאהיה רק שלך.
כן, אולי זה לא מה שהתכוונת, ואתה אוהב אותי ורוצה בטובתי... אבל מה איתי? טובתי לא אומרת שיהיה לי רק אותך.
מי יודע איפה הייתי בלעדיו?! עוד יוצאת עם הכלבה ההיא, מסתובבת עם הבני זונות האלה שהעונג הכי גדול שלהם היה להשפיל אותי, לגרום לי להתרחק מעצמי. ובמקום יש לי אתכם, את האנשים המדהימים האלה שאני אוהבת כל כך... שעושים לי כל כך טוב, שנותנים לי מקום.
וזה מה שהיה לי קשה. על זה יקח לי זמן להתגבר. אני רק רוצה קצת ספייס.
אני רוצה לא לפחד להגיד לך לא, ואני רוצה שתבין שאני צריכה לעבור כמה ימים בלעדייך.
כשזה היה בשיא, מצאתי כתוב על השולחן חלק ממילות השיר הבא. המודגשות. אני אוהבת שולחנות שעוברים מצופיפניקיות בכיתה ט' (:
תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח,
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.
תגידי לו שבלילות
יותר מדי את לא נרדמת,
ואז, במקום המציאות
תגידי לו שאת חולמת.
למרות שטוב שהוא נמצא,
תגידי לו שאת רוצה,
לדעת להגיד לו לא,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט
להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה,
ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
תגידי לו שזה לא זה,
תגידי שאת משקרת.
אם הוא ייקח את זה קשה,
תגידי שאת מצטערת.
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה,
ואפשר לומר למזלו,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט
להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה,
ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה,
ואפשר לומר למזלו,
זה בגללך, תגידי לו.
למרות שטוב שהוא נמצא, אני אגיד לו שאני רוצה לדעת להגיד לו לא... זה בגללי, אני אגיד לו.
אני שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלי. אני אולי צודקת, ואולי הוא לא יסלח. אני אגיד לו שלא יחשוב שאני מלאך.
כשהוא יקח את זה קשה, אני אגיד לו שאני מצטערת. למרות שאני עושה את עצמי, אני אגיד לו שאני מנסה.. אפשר לומר למזלו, זה בגללי, אני אגיד לו.
אני שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלי. אני כנראה צודקת, והוא כנראה לא סלח. אני אגיד לו שלא יחשוב שאני מלאך.
ואם אני אגיד לו זה יעזור?
אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
stargazer~