ושוב כמו תמיד אני מעדיפה להעביר את זמני בכתיבת פוסט, קריאת כתבות באינטרנט, או סתם שיטוט חסר טעם בפייסבוק במקום להכין את השיעורים שכל כך דחופים או העבודה שעלי להגיש למחר בדחיפות.
אז מה עובר עלי?
זה התפרק איתו, כמובן. למי היו המותרות לחשוב אחרת? אה כן, לי. אני זאת שהעזתי להאמין שזה יצליח למרות שהמטען שהוא סוחב על גבו נראה במבט ראשון ככבד יותר מכל המטענים שלי גם יחד. כולל הזכרונות מהשנים הקודמות שעוד עולים לי בלילות או בשיחות עם אנשים כשאני ממש חייבת לדבר, או מהשבועות האחרונים כשהרגשתי שאיבדתי באופן סופי את החבר הכי טוב שאי פעם היה לי. ואני בכלל לא מדברת על כל המטענים שנוספו לו, הלחץ בלימודים, העבודה הקשה, הבעיות בבית... המטען הפשוט הזה. מאוהב באקסית. מאוהב בה כפי שלא ראיתי אדם מאוהב בימי. הולך עיוור אחריה לכל גחמה שלה, בוכה על כמה שפגעה בו ובעיקר על כך שאינו מסוגל לדבר איתה כי אינו מסוגל לסלוח על המעשה הזה שבעיני, למרות שאני עשיתי אותו לא מעט פעמים, הוא פסול מן היסוד (וכי למה מה שהיא עשתה פסול ומה שאני לא? ראשית, דאגתי להסתיר זאת מהם... לפחות מהצד שלי, כשם שהיא לא הייתה חכמה מספיק בכדי לעשות זאת. שנית, כשנפרדנו, הרגשות שלהם אלי אם היו, היו מזעריים. היא דעה שהוא עודנו מאוהב בה וכך גם הוא). אותו בחור שיצאתי איתו לאחר שהחברה הכי טובה שלי בקושי התגברה עליו לא גילה ממני אם בכלל על המעשים המגונים שעשיתי לאחד מחבריו הטובים במהלך הופעה שהתקיימה באותו יום. אותו בחור שיצאתי איתו בהפסקה ממנה לא יודע ולא ידע על איך שכמעט שכבתי עם אחד מחבריו הטובים ביותר. ובנוגע אליו, לבחור המדובר... הוא לעולם לא ידע כי שבוע לאחר הפרידה הקשה כל כך מבחינתי (כמובן שנעשתה קשה רק כמה ימים לאחר מכן כשגיליתי מה הסיבות האמיתיות אליה) שכבתי עם אותו אחד שלבחורה המקסימה היה כל כך דחוף לספר לו שהיא נישקה. הוא לא יודע, הם לא יודעים, ומתוך היכירות ארוכה עם כולם שכן אני בוחרת לשמור על קשר עם אותם בחורים, אם היו יודעים היו אומרים "כל הכבוד" וממשיכים הלאה.
אך לא כך איתם, לאחר שהלכה שיכורה עם מכר שלו, ופיתתה חבר מעט רחוק שלו, החליטה הנערה הטובה והמקסימה לפתות את חברו הטוב ביותר. הם היו כמו אחים, ובקשה אחת הייתה לאותו אחד- שלא יקרה ביניהם דבר. היכירות לא ארוכה עם השניים יכולה להעיד על הסכנה שבכל מפגש ביניהם. היא חרמנית, הוא חושב מהזין בלבד. ובכל זאת, כחבריו הטובים, הם שמרו על ההבטחה הזאת עד לאותו ערב. מי יודע אם מתוך חרמנות אמיתית, נקמנות בתחושתו שלו על כך שהוא עבר הלאה או אפילו נקמנות בי- גם הסיפור שלי עם אותו בחור אינו סגור, היא החליטה לפתות אותו. התכנון היה שהם ישכבו והוא ניסה להימנע מזה ככל הניתן. הוא מנע את הפעולה עצמה, ועל כך אני גאה בו מאוד. הכעס שלי היה על הטמטום שבגאווה שלה ואפילו שלו על כך שהם החליטו לספר לו. ומי הייתה צריכה להיות כאן כדי לאסוף את השברים? נחשו. אני שמחה מזה. אני אוהבת את הרעיון שמישהו שבור והוא יודע שהוא יכול לעלות על אופנוע או להיכנס לרכב (תלוי במי מהשניים שעושים זאת מדובר), להגיע אלי, ולדעת שכאן הוא יקבל את כל העזרה והתמיכה שהוא צריך. הדברים האלה הם אלה שגורמים לי להאמין שאני לא לבד, שכשאני זקוקה לכך, הם יבואו אלי בשביל לעזור לי. (אני באמת אוהבת אתכם חברים 3>)
למרות כל הסיפור הזה, בחר גיבור המעשייה שלנו, לוותר עלי. מובן לחלוטין, אם זה לא עבד והרגשות אצלו לא עברו ממנה אלי, עליו להיות לבד ולהבין עם עצמו מה הוא רוצה, האם ואיך עליו להתגבר על המרשעת. הנערה המפונקת והילדותית שעלי לעטות מסכה של חיוך חם ואוהב בכל פעם שאני פוגשת אותה בכדי שלא יחשבו, שלא יבינו את רמות הקנאה שבוערות בדמי כמו גם את רמות השנאה. כל אנשי העולם עומדים על מעין ציר, שקצהו האחד הוא בוכים מכל שטות וקצהו השני לא בוכים בכלל. מרביתנו עם ההתבגרות נעים מהקצה הראשון לשני. היא לדוגמא, עומדת ממש לא הרבה אחרי הקצה הראשון. אני קצת לפני האמצע מצידו של הקצה הראשון, והוא בערך באמצע הדרך לקצה השני. כאשר מישהו גורם לי לבכות, אדם אחר ולא תחושה כללית, כמו גם סיטואציה קשה, אני יודעת שאין זה דרסטי מספיק בשביל לנתק עימו את הקשר לתמיד, אך גם אין זה מעין דבר שבשגרה. במקרה שלה, כאשר היא בוכה, איש לא מתרגש. אך הוא... כאשר מישהי או מישהו או משהו גורם לו לבכות.. אינני מסוגלת לסלוח לאדם הזה. דעו מה, אין זה כבר עניין של אהבה, רגשות רומנטיים או מתח מיני. כלל וכלל לא. זה עניין של חברות. הוא, כמו כל אחד אחר מארבעת המועדפים, כאשר מישהו גורם לו לבכות, כעסי על האדם הזה ניהיה קשה ומסובך וכמעט בלתי אפשרי לתיקון. אך הוא, הוא אינו מבין את ההרגשה הזאת שלי. הוא העדיף, הוא בחר, לוותר עלי כבת זוג (הגיוני) ולחזור אליה (מופרך ותלוש מן המציאות). דאגתי אליו הולכת וגדלה, אך אני אאלץ להשתיק אותה שכן... אין לה מקום בעולם הזה. מי יקשיב לה? על מי זה ישפיע? הוא מאוהב בה, כך זה נראה, היא רוקדת עם אהובי.
ולחשוב שהפוסט הזה נכתב בכלל בכדי לדון בבעיה אחרת עם עצמי. אתמול בערב הבנתי שמשהו לא בסדר בדרך ההתנהלות שלי. אחד מחברי הטובים ביותר הגיע לבקר אותי ובעט ששכבנו במיטה בצורה שאני רגישה אליה כמעט עם כל אחד- מכורבלים אחד עם השני ומכונסים אחד בתוך השני. "ככה, לדוגמא, זו לא דרך לשבת עם ידידים". "אני יודעת. אני מצטערת שאני מקשה עלייך כל כך. אני פשוט... לא מכירה דרך אחרת". ואז הוא חיבק אותי, חיבוק חזק כמו שרק אלה שמזכירים כלב שלא מודע לגודלו אך בעצם מודעים טוב מאוד לכל מה שביכולתם לעשות יכולים לתת. חיבוק חזק, מוחץ, שהיה כואב אם לא היה כל כך טוב ובריא. משהו בראשי החל להשתבש.
האדם הזה הוא אחד מהראשונים שנכשלו נחרצות במבחן הנשיקה הראשונה כשזה כבר היה קיים וכתוב (אולי השני שכשלונו באמת הפריע לי). כשהוא נישק אותי בפעם הראשונה, ידעתי בלי ספק שאיני רוצה שזה יקרה שוב. אך זה קרה. לא כמו אותו חבר קרוב מהפוסטים "תגידי לו" או "לא" (עיינו אחורה מעט), אך קרה. הוא ניסה מספר פעמים ואף הצליח לעיתים. בכל פעם שזה היה קורה, היינו מדברים והוא היה מבטיח שהוא ינסה להימנע מזה. הסברתי לו שאני לא רוצה והוא הבין. הוא הבטיח להשתדל, והבנתי אותו שהוא לא יכול להבטיח יותר. זה לא קל ואני הופכת זאת לקשה יותר.
אך אתמול בערב, כששכבנו אז כמו תמיד, בצורה המיוחדת הזו שמבדילה אותי מכל שאר הידידות שלו- אני דומה יותר לחברה שלא נותנת, מין רצון מוזר החל לקרקר במוחי. איני רוצה לנשק אותו. איני רוצה להיות איתו. עם כל זה שהוא אולי החבר הטוב ביותר שלי, אין לי אליו רגשות רומנטיים כלל. רציתי שהוא ינשק אותי. הבטתי על השפתיים שלו, ומיד הזזתי את מבטי. מעין מחול חרבות של מבטים, אני לא רוצה שמבטי יפתו אותו, הוא לא רוצה שמבטי יפתו אותו, ואני לא מצליחה לשלוט על מבטי יתר על המידה.
כשהוא התקדם לעבר מכוניתו, הוא ישב עליה ומשך אותי עליו כמו שמושכים בת זוג לנשיקה אחרונה לפני שהיא נכנסת לביתה לאחר הדייט. הבטתי בו והוא הביט בי. הרצון שהוא ינשק אותי בער בי, אך השתקתי אותו וראיתי שדבר דומה מאוד עובר גם בתוך ראשו. זה היה לי קשה.
איני יכולה להיות נורמלית? לשמור על עצמי מפני רגשות איומים שכאלה? לשמור ידידים לחוד ואהבות לחוד?
כשיצאתי עם ארבעת חברי הטובים ביותר למסעדה לפני כשבוע, הבטתי סביב בשולחן. עם אחד יצאתי וראו את תחילת הפוסט הזה, אחד נתן לי את התחושה שהוא לא יכול לחיות בלי חסדי אהבתי והמיניות שבי וראו פוסטים קודמים, אחד ניסה לנשק אותי מספר פעמים ואף הצליח מספר וראו את המשך הפוסט הזה, והאחרון.... עם האחרון יצאתי במשך שלושה שבועות. לאחר מכן, במשך חודשיים הייתה בינינו יזיזות שדמתה יותר לקשר פתוח, וכל מה שהיה איתו עוד לא נסגר. אני תוהה אם הוא האופציה הנכונה ביותר, אני טועה האם אני מסוגלת להתחייב לאדם כמוהו, והאם הוא מסוגל להתחייב אלי.
המסקנה מכל זאת היא ש... אני חייבת להסתיר את רגשותי. לשמור את הצורך שלי במיניות לאנשים שאיני מכירה.
באמת.. האם לא אוכל לעולם להחזיק חבר טוב מבלי לרצות לשכב איתו?
הפחד הזה מטריד אותי, משתק אותי. אני כבר מפחדת לפגוש חברים לבד.
אז מה יהיה? נרחיב את המעגל. נהפוך את החמישייה לשישייה, ואני אתנפל על החדש. הוא יהיה כנראה אחד משלושה שהיו בתכנון המקורי, שניים מתוכם הם רצון סביר. אולי במסיבה הבאה.
אני חייבת להפסיק לחשוב כל הזמן במונחים של ארוס. מצד שני, גם בתנטוס חזק בי ופוגע בי. אני חייבת להפסיק לחשוב.
שקר עז מרחף על כתפי ואני, אין לי אלוהים. מלאת חששות אני שוכבת עליו כי אסור לאבד חברים. "והם יעלמו כך או כך, את תראי, אין סיבה שתמשיכי לשמור". והוא ישאר סתם זיון או חבר, שניסה להחזיר לי הכול. אבל אי אפשר להחזיר לי, וגם לו מותר לפחד לפעמים. כשכל כך קשה להסביר לי, חברים. אני שוכבת עליו בשריטות מאחז והוא מנסה לעצור את הרי התשוקה, שוכבים במיטה, מחכים שהכול יעבור. "והם יעלמו כך או כך, את תראי, אי אפשר להחזיק גם אותם". אני רוצה את הכול, מאבד הכול, והוא מנסה להיות שם. אבל אי אפשר להחזיר לי, וגם לי מותר לפחד לפעמים, כשכל כך קשה להסביר לי, חברים.
חברים\אלמנה שחורה.
יום טוב וסופ"ש נעים לכולם (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
stargazer~