| 6/2010
Broken world- פרק 14: מימד שלא קיים
קאלי תודה רבה על התגובה מהפרק הקודם D: ^_^
אזהרה קטנה: בסוף הפרק יש שונאן אי קטן והסיבה אליו תתגלה בפרק 23 XD
פרק 14- מימד שלא קיים
"אתה
בטוח שהם כאן" נשמע קול של גבר "כן" נשמע מענה מקול של נער.
גבר ונער
לבושי גלימות וברדסים שחורים פרצו לביתה של מלודי. מלודי ודמיאן שהיו בתוך
בור מתחת למיטתה של מלודי שכבו שם בשקט והקשיבו לשיחה בין הגבר והנער "אתה
בטוח שהם פה, אבל הם לא פה לפי מה שנראה" אמר הגבר "ריאו מיראיי, תסתום את
הפה שלך, אתה מפריע לי להתרכז" אמר הנער בכעס, הגבר שנקרא ריאו ניגש לנער
ותפס אותו בדש הברדס "תקשיב צוציק, אם לא נביא אחד מהם לנסיך, התוכניות שלו
יהרסו והעולם ישקע לאבדון מתמיד" הנער דחף את ריאו "דבר ראשון קוראים לי
מיהארו ולא צוציק ודבר שני אני יודע טוב מאוד מה צריך לעשות, הרי רק לי יש
את היכולת לאתר ולפרוץ למימד השמיני". ריאו שתק והשפיל את ראשו, מיהארו
ניגש למיטה והתיישב עליה "מלודי, דמיאן אנחנו יודעים שאתם פה, אין טעם
לנסות לברוח, מלודי אם תשתמשי בכוח שלך את תביני שאנחנו לא אויבים" הוא
צעק, ריאו הביט במיהארו במבט אטום וחסר תקווה."מלודי, מה את מתכוונת
לעשות?" שאל דמיאן בקול חרישי, מלודי עצמה את עיניה והילה כחולה עטפה את
גופה, לאחר כמה שניות הזוהר נגמר והיא פקחה את עיניה "זה בסדר, הם לא
אויבים". מיהארו קם מהמיטה והיא נפתחה לשניים, מלודי יצאה משם ואחריה יצא
דמיאן "הרבה זמן לא התראנו מיהארו סנסאי, ריאו סנסאי" אמרה מלודי וקדה קידה
קצרה לכול אחד מהם "כן, עבר הרבה זמן" אמר ריאו ושם יד על ראשה של מלודי
ובלגן לה את השיער, מלודי העיפה את ידו של ריאו מראשה "למה הגעתם לכאן?"
היא שאלה "גארו וסורה שלחו אותנו, אני מניח שכבר נזכרתם בעבר האמיתי שלכם,
זאת אומרת שהזמן כמעט הגיע" ענה מיהארו והביט בדמיאן, דמיאן הבין בדיוק על
מה מיהארו מדבר, הוא ידע שהנבואה תתגשם בקרוב "ומי זה הנסיך שעליו דיברתם?
ולמה אתם צריכים להביא אחד מאיתנו אליו?" שאל דמיאן "הנסיך הוא מישהו שגארו
וסורה עובדים בשבילו, הם נותנים לנו פקודות ישירות מהנסיך ואנחנו מבצעים
אותם, אם להגיד את האמת אנחנו צריכים להביא אליו את מלודי, אתה צריך להמשיך
במשימה שלך" ענה ריאו "ומה עם מיוקי וקימירו?" שאלה מלודי "היינו אצלן
לפני שהגענו לכאן, מסתבר שמיוקי איבדה את הזיכרון שלה לגמרי, היא אינה
זוכרת אפילו את השם הלא אמיתי שלה" אמר מיהארו, עיניהם של דמיאן ומלודי
נפקחו לרווחה "השתמשתי בכוחות שלי כדי לבדוק למה זה קרה לה וגיליתי שבשבילה
העבר האמיתי שלה היה טראומאטי מידי ובגלל שתי הטראומות שהיא חוותה בעבר
הלא רחוק שלה, הנפש שלה לא יכלה להתמודד עם זה והזיכרונות הללו נעלמו ממנה"
הסביר ריאו "וגם כול הרגשות שהיו לה כלפיך וכלפי היקארו נמחקו" הוסיף
מיהארו, דמיאן השפיל את ראשו "זאת אשמתי, אם לא הייתי הורג את היקארו
הדברים האלה לא היו קורים", מלודי רצתה להגיד לו שזה לא נכון, אבל היא לא
יכלה כי היא ידעה טוב מאוד שמות אחיה שינה את העולם כולו "אין טעם לדאוג
לזה עכשיו, יש דברים הרבה יותר חשובים כרגע" אמר מיהארו "אנחנו צריכים
לזוז, כמעט נגמר לנו הזמן" אמר ריאו. מלודי ודמיאן הביטו בריאו במבט אטום
"מלודי את צריכה לבוא איתנו, דמיאן לך לביתה של מיוקי, קימירו תסביר לך
הכול" אמר מיהארו, הוא תפס בידה של מלודי ושלושתם נעלמו מהשטח.
דמיאן
לקח את חרבו ויצא מביתה של מלודי, הוא הלך בשביל קדימה נזהר שלא לצאת מתחום
השביל, כשהוא הגיע לסוף השביל הוא הושיט את ידו לפנים ומישש את האוויר,
האזור נהיה מטושטש, דמיאן הושיט את ידו השניה והתקדם לתוך האזור המטושטש,
כשיצא ממנו הוא נדהם לגלות שהוא עומד מול דלת חומה "אני רואה שהגעת" נשמע
קול נשי, דמיאן שם לב שקימירו עומדת ליד הדלת "מיהארו אמר שתסבירי לי הכול"
קימירו לא ענתה, היא פתחה את הדלת החומה וסימנה לדמיאן להיכנס, הוא נכנס
והיא נכנסה אחריו וסגרה את הדלת "מיוקי ישנה כרגע, זה פשוט נוראי, היא לא
זוכרת שום דבר" אמרה קימירו והתיישבה בספה, דמיאן התיישב בכורסא "אני יודע,
אני ומלודי נזכרנו בעבר האמיתי שלנו, היא גם הייתה צריכה להיזכר אבל
הטראומות גרמו לנפש שלה עומס והיא איבדה את הזיכרון שלה" אמר דמיאן בחוסר
חשק לדבר. "קימירו, מי זה האיש הזה?" נשמע קול של נערה, דמיאן זיהה את
הקול, זה היה קולה של מיוקי, הוא הביט למקום שממנו הגיע הקול, מיוקי עמדה
לבושה בחולצה לבנה ליד הכניסה למטבח, הוא שם לב שמבטה חסר רגשות "אני רואה
שהתעוררת, תכירי זה דמיאן" אמרה קימירו, מיוקי ניגשה לספה שעליה ישבה
קימירו, דמיאן קם והושיט את ידו, מיוקי הושיטה את ידה והם לחצו ידיים, לפתע
מיוקי התחילה לצעוק, דמיאן עזב את ידה, היא תפסה בראשה בשתי ידייה ונפלה
על ברכיה, היא המשיכה לצעוק, קימירו קמה במהירות וניגשה אליה, היא ניסתה
להרגיע אותה, אך מיוקי לא נתנה לה "דמיאן תחזיק אותה חזק" אמרה קימירו,
דמיאן ניגש למיוקי ותפס אותה, הצעקות של מיוקי הפכו לצרחות של אימה וכאב
"תעזוב אותי! אני רוצה להישאר לבד, זה כואב מידי, אני לא רוצה לזכור שום
דבר!!" היא המשיכה לצרוח את המשפט הזה כמה פעמים, דמעות החלו לזלוג מעיניה
והצרחות נמשכו, קימירו שמה את ידה על ראשה של מיוקי ומילמלה משהו, לפתע
מיוקי איבדה את הכרתה, דמיאן הרים אותה והניח אותה על הספה "מה קרה כאן?"
הוא שאל "אסור לך לגעת במיוקי ולה אסור לגעת בך, אם היא תיזכר בכול בבת אחת
זה יהרוס אותו" ענתה קימירו, דמיאן הנהן בראשו לחיוב והתיישב בכורסא "יש
עוד משהו שאת צריכה לספר לי?" הוא שאל אותה "האמת שכן" אמרה קימירו "אתם
תצטרכו לצאת למימד אפס ביחד ולמצוא אותו, מחר אני אעזוב למקום שאליו הלכה
מלודי ביחד עם מיהארו וריאו", דמיאן הביט בה באטימות כאילו ולא הבין על מה
מדובר "אם אני לא יכול לגעת בה אפילו כדי ללחוץ לה את היד, איך את מצפה
ממני לצאת איתה לשם אם יהיה סכנות בדרך אני לא אהיה מסוגל אפילו להגן
עלייה" אמר דמיאן בכעס "אל תדאג לגבי זה, הטלתי על הגוף שלה כישוף מאוד חזק
שלא ייתן לזה לקרות שוב , אבל אני צריכה לאזהיר אותך שאם תנשק אותה או
משהו כזה, הכישוף ישבר ואיני אוכל להטיל כישוף נוסף כזה" הסבירה קימירו
"אני מבין" אמר דמיאן "עכשו תלך לישון" אמרה קימירו ונגעה במצחו של דמיאן,
הוא שם לב שהחדר נראה לו מטושטש, הוא הבין שקימירו הטילה עליו כישוף שינה,
הוא לא נלחם בכישוף ונתן לעצמו לשקוע בשינה עמוקה חסרת דאגות.
"הוד
נסיכותך, הבאנו את מלודי" אמר מיהארו וקד קידה עמוקה, ריאו עשה כמוהו וכך
גם מלודי. "אני גם כאן" נשמע קול של אישה "הגעת בדיוק בזמן" אמר הנסיך,
קולו היה צלול ורובוטי מעט "למה הנסיך משתמש במעוות קול?" שאלה מלודי
"בנתיים אסור לאף אחד לדעת מהי זהותו של הנסיך" נשמע שוב קולה של האישה,
מלודי הביטה לכיוון שממנו הגיעה הקול, היא הופתעה לגלות שזאת הייתה קימירו
"מה את עושה כאן?" שאלה מלודי "אני השומרת של הנסיך אז אני חייבת להיות
כאן" ענתה קימירו "אוקיי, אפשר לדעת מה אני עושה כאן?" שאלה מלודי בקוצר
רוח "כול האנשים שקרובים אל דמיאן או אל מיוקי צריכים להיעלם מחייהם ולא
להתערב במסע שלהם" אמר מיהארו.
"לכו לחדריכם וחכו להוראות נוספות" אמר
הנסיך ונעלם מכיסאו, ברגע שהנסיך נעלם קימירו, מלודי, מיהארו וריאו מצאו את
עצמם בחדרים בצבע אפרסק עם מיטה ושידה.
"ההצגה עומדת להתחיל,
אח גדול" "אתה צודק בהחלט סאי, נראה איך הם ישרדו את זה לאחר שכול חבריהם
נטשו אותם", "קאי,אני חושב שהנסיך הזה עשה טעות גדולה להשאיר אותם לבד, הרי
הם יתאהבו שוב והגלגל ימשיך להסתובב ושום דבר לא ישתנה" אמר סאי "אל תדאג,
הנערה הזאת תצליח לשנות את העולם ולהציל אותו, אפילו אם הם יתאהבו" אמר
קאי "אבל האהבה שלהם תהיה בדיוק כמו שלנו ואני לא רוצה שהאהבה שלהם תהיה
כזאת" אמר סאי, קאי ניגש אליו וליטף את לחיו השמאלית "האהבה שלנו היא שונה
ומיוחדת, אף אחד לא ישיג אהבה כזאת לעולם" סאי שם לב איך פניו בערו "אני
יודע אח גדול" הוא אמר, קאי נישק אותו נשיקה מהירה "אל תקרא לי אח גדול,
הרי אנחנו לא באמת אחים", סאי חיבק את קאי "אני יודע, אבל זה נחמד לקרוא לך
ככה".
"תפסיקו להיות כאלה מגעילים לידי" נשמע קול של נערה "הוו ריקה
הגעת" אמר קאי וחיוך התפשט על שפתיו "אנחנו לא מגעילים, מה רע באהבה שלנו"
מחה סאי והביט בריקה בבוז "תשתוק סאי, לא דיברו איתך" אמרה ריקה בעוקצניות
"אז גילית משהו בנוגע לאויב?" שאל קאי "בהחלט כן, מסתבר שהוא אביו של דמיאן
ושבגללו קרה מה שקרה" ענתה ריקה וחיוך ניצחון התפשט על שפתיה "אני מבין,
קלף הניצחון בידינו" אמר קאי.
| |
|  כינוי:
Yuki Writer בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
