My secret Book

קימירו התהלכה הלוך ושוב בחדרה, משהו הציק לה, היא ידעה שמשהו קרה, הייתה לה הרגשה נורא חזקה ולא כול כך טובה. היא לא ידעה למי לפנות, כרגע בשבילה כול מי שהיה בטירה חוץ ממלודי היה אויב, היא לא בטחה במיוחד במיהארו, ריאו, גארו וסורה והכי היא לא בטחה בנסיך, היא לא ידעה מה זהותו למרות שהייתה יד ימינו, היא לא ראתה את פניו אפילו פעם אחת ולא שמעה את קולו האמיתי. הכרותה עם הנסיך התרחשה לפני חמש שנים, הוא הגיע לארמונה וביקש ממנה להיות השומרת שלו, קימירו אינה רצתה להסכים בגלל שזאת הייתה לא הייתה עבודה לנסיכה, אבל הנסיך התחנן אליה ואמר לה שהיא היחידה שמסוגלת לעשות זאת. לאחר שקימירו חשבה על כך היא הסכימה לעזור לנסיך ולשמור עליו באותו זמן היא עברה לארמונו במימד שלוש, היא התחברה עם מלודי וגם עם גארו, סורה, מיהארו וריאו אבל היא לא בטחה בהם חוץ מבמלודי כי היא הייתה אחותו של חברה הטוב ביותר, היקארו, היקארו היה גם קשור לנסיך וגם עזר לשמור עליו, אבל עבודתו הייתה לדאוג לנערה שכונתה האור השחור יותר מאשר לשמור על הנסיך, שנתיים לאחר מכן היקארו הצליח לשחרר את מיוקי מהכלא של העולם הבא בדרך חוקית בעזרת אביו, בהוראת הנסיך היקארו הביא את מיוקי לקוראשי וחיי איתה במשך שלוש שנים, הוא עקב אחריה ולמד על כוחותיה מבלי שהיא ידעה על כך, לאחר כמה זמן הוא הפסיק לחקור עליה, הוא ידע שהיא לא מסוכנת והוא העביר את כול המידע שאסף לנסיך. בעקבות המידע הנסיך הבין שמיוקי היא מיוחדת.

"מה אני צריכה לעשות?" שאלה קימירו את עצמה והמשיכה להתהלך בחדרה הקטן ''שום דבר לא כמו שהוא נראה'' קימירו עצרה בבת אחת והביטה סביב למשמע הקול "מי זה?" היא שאלה וקולה רעד ''שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה'' חזר הקול בשנית, קימירו פקחה את עיניה לרווחה "היקארו?!" היא אמרה מופתעת 'אני שומעת את הקול שלו אבל לא רואה אותו, זאת כנראה התגלות' היא חשבה "הכול ייחשף בקרוב, להתראות קימירו" נשמע קולו של היקארו שוב, קימירו השפילה את ראשה וחיוך קטן התפשט על שפתיה, היא התיישבה על מיטתה המוצעת והביטה דרך חלון הטירה, השמיים היו זרועי כוכבים והירח היה מלא "היקארו, אתה לא מבין כמה שאתה חסר פה וכמה אתה חסר למיוקי, אם לא היית מקריב את חייך בקרב ההוא, הדברים היו נראים אחרת" אמרה קימירו ונאנחה.

לפתע סביב כף ידה של קימירו הופיע הילה אדומה, היא הביטה בידה בתדהמה "הטיפש הזה שבר את הכישוף" היא סיננה מבין שיניה 'מזהירים אותו, אבל הוא חייב לעשות ההפך, שיתמודד לבד' חשבה קימירו ונשכבה במיטתה.

הילה אדומה הופיע סביב גופה של מיוקי, דמיאן שיחרר את אחיזתו ממנה וכוח בלתי מוסבר גרם למיוקי להתרומם לאוויר, דיאן מיהר לקום ולתפוס את מיוקי, היא הייתה מחוסרת הכרה, הוא הניח אותה על הספה 'איזה טיפש אני' הוא חשב והביט מודאג במיוקי, הוא בדק את מצבה, נשימותיה היו סדירות וגם דופק ליבה "לפחות היא בסדר" הוא אמר והתיישב בכורסא.

"מיוקי...מיוקי" נשמע קול, מיוקי עמדה באזור חשוך, נקודת האור היחידה שהייתה שם האירה עלייה "מיוקי.." נשמע שוב הקול, היא הביטה סביבה אך לא ראתה דבר "מי נמצא כאן?" היא שאלה בחשש, לפתע היא שמעה צעדים שמתקרבים אליה, היא הפנתה את מבטה אל קול הצעדים, לאחר כמה רגעים הופיע נקודת אור נוספת שהאירה על מישהו, מיוקי הביטה בו וראתה שמולה עמד נער בעל שיער חום וארוך, עיניו היו ירוקות והיו לו משקפיים, גופו היה עטוף בגלימה חומה עם סמלים לא מובנים "מ..מי אתה?" שאלה מיוקי "אני לא מאמין ששכחת הכול, אני לא מאמין שאת לא רוצה להיזכר בכלום" אמר הנער, מיוקי בהתה בנער, היא לא הבינה על מה הוא מדבר "אני לא מבינה, מי אתה? איפה אנחנו?" היא שאלה, על פניה הופיעה הבעה של פחד וחרדה, הנער ניגש אליה והמרחק ביניהם הצטמצם לשני צעדים "היקארו טסוקיאמה זה שמי, כרגע אנחנו נמצאים במקום שבו אמורים להיות הזיכרונות שלך". מילותיו של היקארו גרמו לליבה של מיוקי לפעום בחוזקה "הלב שלך פועם כול כך חזק עד שהוא מהדהד בחלל הזיכרונות הריק הזה" אמר היקארו "חלל זיכרונות ריק?" שאלה מיוקי "למה אתה מתכוון?" היקארו נאנח "מיוקי, תתעוררי, אנחנו נמצאים בתוך הנשמה שלך באזור הזיכרונות, את כנראה לא יודעת למה חשוך כאן, הסיבה לכך היא שלפני זמן קצר חזרו אלייך זיכרונות שלעולם לא חשבת שיהיו שייכים לך, הדבר הזה גרם לך לטראומה קשה וכתוצאה מכך שכחת הכול, כשדמיאן הגיע לביתך ולחץ את ידך, ברגע המגע ביניכם הזיכרונות האלו פרצו שוב, אבל את נעלת אותם ובעזרת כישופה של קימירו היא הצליחה להרגיע אותך מאיבוד שליטה עצמית. אבל דמיאן היה מפגר מספיק כדי לשבור את הכישוף ולפני שאיבדת שליטה הנשמה שלי הופיעה מולך כדי להסביר לך כמה דברים". מיוקי השפילה את ראשה, היקארו תפס אותה וחיבק אותה בחוזקה "את צריכה להשלים עם הזיכרונות הכואבים שלך ולהתמודד איתם, הרי החלטת להציל את העולם ולהחזיר את האנשים שנעלמו לביתם.אבל ללא הזיכרונות שלך את לא תצליחי לעשות דבר ובסופו של דבר הכול יושמד" מיוקי תפסה בחוזקה את גלימתו של היקארו ודמעות החלו לזלוג מעיניה "א...אני מפחדת, אני לא רוצה להיזכר בדברים האלה.. אני מפחדת להתמודד איתם, אם היית נשאר איתי הכול היה אחרת" היקארו תפס בסנטרה בעדינות והביט בתוך עיניה "את כבר יודעת מי אני, כול מה שנשאר לך לעשות זה להשלים עם הזיכרונות שלך ועם העבר שלך, תאמיני לי שהכול יהיה בסדר" "אבל..." אמרה מיוקי והיקארו כיסה את שפתיה באצבעו "בלי אבל, אני מאמין בך שתצליחי, את לא צריכה לדאוג ותיזכרי שאת לא לבד, אני תמיד אהיה איתך בליבך ובנשמתך ויש לך גם את דמיאן, את לא צריכה לשנוא אותו על כך שהרג אותי, אני אגלה לך סוד: דמיאן הוא החבר הכי טוב שלי, הוא הציל את כולנו בעבר והקריב את עצמו" מיוקי ניגבה את דמעותיה "אני מבינה" היא אמרה ובקולה נשמעה נחישות. לפתע נקודת האור שהאירה עליהם התחילה להתפשט ולהאיר את כול המקום, מיוקי תפסה את ראשה ונפלה על ברכיה, דמעות רבות זלגו מעיניה "זה כואב... אני לא מסוגלת יותר" היא אמרה "אל תוותרי!" צעק היקארו, מיוקי הביטה בו, חיוכו נתן לה כוח, היא עזבה את אחיזתה בראשה באיטיות וקמה על רגליה, היא ניגבה שוב את דמעותיה. היקארו ניגש אליה ושם יד על ראשה "ילדה טובה" הוא אמר לה עם חיוך מאוזן לאוזן, מיוקי לקחה את ידו והביטה בעיניו "אני מצטערת שהייתי טיפשה כול כך" היא אמרה בחיוך "תביטי סביבך" אמר היקארו, מיוקי הביטה סביבה, היא ראתה תמונות רבות מסביבה, למרות שחלקן כאבו לה, היא התמודדה ולא נתנה לעצמה לאבד שליטה, היא הסבה את מבטה אל היקארו, היא ראתה שהוא עומד להיעלם "אתה נעלם" היא אמרה חצי מופתעת "עבודתי פה הסתיימה" הוא אמר בחיוך "אני מבינה" היא אמרה כמעט בלחישה "אני אגיד לך דבר אחרון לפני שתלך, אני... אני... אני אוהבת אותך" אמרה מיוקי "אני אוהב אותך גם, תהיי מאושרת" אמר היקארו, מיוקי קירבה את פניה לפניו בכדאי לנשקו בפעם האחרונה, אך היקארו נעלם לפני שהיא הספיקה "להתראות, היקארו, תודה לך" אמרה מיוקי וחייכה בעוד דמעות זולגות מעיניה. היא הביטה פעם אחרונה מסביבה ועצמה את עיניה. ברגע שהיא פקחה אותן שוב, היא מצאה את עצמה בדירה שלה, היא הביטה סביבה וראתה את דמיאן יושב על הכורסא ועיניו עצומות, היא קמה מהספה וניגשה אל דמיאן "אני לעולם לא אסלח לך על זה שרצחת את היקארו, אבל אני לא נוטרת לך טינה על כך יותר", דמיאן פקח את עיניו והביט במיוקי שעמדה לפניו "את זוכרת" הוא אמר מופתע "כן, אני זוכרת הכול וגם את העבר כשהיינו ילדים" אמרה מיוקי "אבל איך?" שאל דמיאן "נשמתו של היקארו הגיעה לפני שאיבדתי שליטה, הוא עזר לי" ענתה מיוקי "אני מבין" אמר דמיאן וחייך "מצטערת שנפלתי עלייך מקודם, קדימה צריך לטפל בכוויה שלך" אמרה מיוקי. דמיאן שם לב שהתנהגותה של מיוקי השתנתה לזו שהייתה בעבר "בסדר" אמר דמיאן וזר למיוקי לאסוף את שברי הבקבוק המנופץ. לאחר מכן מיוקי הביאה בקבוק חומר חיטוי נוסף, היא חיטאה את כווייתו של דמיאן ועטפה את הבטן שלו בתחבושות "תנסה שלא להתקרב יותר למטבח, אתה עלול לשרוף עוד את הבית" אמרה מיוקי בנימה חצי צינית וחצי רצינית, דמיאן צחק "אוקיי". מיוקי החזירה את החומר חיטוי לחדר האמבטיה ולפני שנכנסה לחדר הסמוך היא אמרה "אם אתה רעב, תזמין פיצה או משהו כזה, אני הולכת לישון וגם לך כדאי, מחר אנחנו יוצאים לחפש את מימד אפס" דמיאן הופתע מההחלטיות של מיוקי 'טוב שחזרת לעצמך' חשב דמיאן לעצמו..

קימירו התעוררה בפתאומיות "מי כאן?" היא שאלה בלחש "זאת אני מלודי" קימירו הדליקה את המנורה בעזרת קסם "מה את עושה כאן?" שאלה קימירו בלחש "שמעתי את השיחה בין ריאו למיהארו, הם אמרו שמיוקי חזרה לעצמה בעזרתו של היקארו" היא ענתה, קימירו קמה ממיטתה וניגשה אל מלודי "על מה את מדברת?" היא שאלה בנימת כעס "מסתבר שדמיאן שבר את הכישוף" אמרה מלודי "אני יודעת" הצעירה קימירו "אבל לפני שהיא איבדה שליטה על עצמה, לפי מה שהבנתי, היקארו הופיע בתת המודע שלה ועצר אותה ועזר לה להחזיר את זיכרונותיה" הוסיפה מלודי. קימירו תפסה בסיכת הפרפר המוזהבת שלה ואספה את שיערה השחור לקוקו גבוה, לאחר מכן היא לבשה את הקימונו הכחול ירוק שלה וענדה את חגורת הנדן של חרבה "אנחנו הולכות מכאן" אמרה קימירו "ידעתי שזה מה שתחליטי, אני כבר מוכנה ונטרלתי את כול השומרים והפעלתי את הכוח שלי" אמרה מלודי וחייכה, קימירו תפסה בידה והשתמשה בשיגור, היא שיגרה את שתיהן לחדר הנשקים, היא לקחה את חרבה והכניסה אותה לנדן ואז היא שיגרה את שתיהן מחוץ לדלתות הארמון "מכאן נמשיך ברגל" אמרה קימירו, מלודי הנהנה עם ראשה בחיוב, הארמון במימד שלוש היה מוקף בעצים רבים ובהרבה ביצות מבעבעות שהכילו חומרים כימיים, השמיים כמו הביצות היו עשויים גם מחומרים כימיים, הדרך היחידה שהן יכלו לצאת מהמימד הייתה לעבור את היער ואת הביצות ברגל "למה שלא נשתגר?" שאלה מלודי " אם נשתגר מפה נגיע ישירות לטירה, כול עוד אנחנו במימד הזה לא משנה מאיפה נשתגר אנחנו נחזור לארמון" ענתה קימירו והחלה ללכת "אז איך שיגרת אותנו החוצה?" שאלה מלודי "לפני כמה זמן גיליתי ששיגור מחדר הנשקים מוביל אל מחוץ לדלתות הטירה" ענתה קימירו וחייכה. שתיהן הלכו בצעדים מהירים ולא הביטו לאחור.

במקום מרוחק עמדו שני אנשים לבושים בגלימות לבנות וברדסים כיסו את פניהם "זה רשמית התחיל" נשמע קול נשי "את בהחלט צודקת, אנחנו צריכים להתחיל לפעול" נשמע קול גברי, הדמות הנשית תפסה בידו של הדמות הגברית "העולם יגיע לסופו והם לא יצליח להציל שום דבר" אמרו שניהם בבת אחת.

לפתע הירח הופיע וחשף בפני האנשים בגלימות מישהו נוסף, זה היה נער גבוה בעל מבנה גוף שרירי ורזה, שיערו חום ופרוע ועיניו אדומות, פלג גופו העליון היה מכוסה בתחבושות, לרגליו היה מכנס חום שהגיע עד ברכיו, כפות רגליו היו יחפות, וגלימה שחורה נחה על כתפיו, בידו השמאלית הוא החזיק חרב דקה וארוכה שהלהב שלה היה בצבע שחור ולבן "אל תהיו שאננים, אתם ממעיטים בערכם" אמר הנער "מי אתה?" שאלה הדמות הנשית, הנער חייך וחיוכו חשף ניבים מחודדים "אני השומר האחרון, איצ'יגו ריוגה". למשמע תשובתו של איצ'יגו הדמויות בגלימות הלבנות נעלמו מהמקום "הגיע הזמן שלי לחזור" אמר איצ'יגו והביט לעבר השמיים.