| 8/2010
Broken world- פרק 17: הפגישה המחודשת
הרבה זמן לא פירסמתי פה פרק כי התגייסתי, אבל עכשו אני אפרסם ואשתדל לעשות זאת בתדירות ^_^
אז לפני כמה ימים סיימתי את הסיפור הזה והפרק האחרון הוא 24 במספרו ^_^ לקח לי זמן אבל סיימתי D:
-
פרק 17- הפגישה המחודשת
קימירו ומלודי התקדמו במהירות רבה וממרחק לא רב הן יכלו לראות את היציאה
ממימד שלוש "אנחנו ממש קרובות" אמרה מלודי "כן" השיבה קימירו "מכאן נצטרך
לרוץ" היא הוסיפה, מלודי חייכה חיוך ניצחון, ריצה היה החלק האהוב עליה בכול
משימה או פעילות, היא פתחה בריצה קלה ולאחר כמה שניות הגבירה מהירות,
קימירו עשתה כמוה, שתיהן הגיעו לאזור היציאה תוך פחות מדקה "עכשו אנחנו
צריכות להתרכז, נורא קשה לצאת מפה בהיחבא" אמרה קימירו "אני יודעת" השיבה
מלודי והתיישבה על ברכיה מול אזור היציאה שנראה כמו קיר ששיקף את האזור
מאחוריהן כמו מראה "אסור לך להשתמש בכול כך הרבה אנרגיה" אמרה קימירו
בדאגנות והביטה במלודי "אל תדאגי לי, אני אהיה בסדר" אמרה מלודי, היא הרימה
את ידה השמאלית והצמידה את כף ידה לקיר המראה, היא עצמה את עיניה ומלמלה
משהו, ידה השמאלית זהרה באור כתום שהתפשט לאזור הקיר, הקיר התחיל לשקף את
דמותן של מלודי וקימירו, לאחר כמה שניות מלודי פקחה את עיניה והזוהר נפסק,
קימירו עזרה לה לקום על רגליה ושתיהן עברו דרך הקיר, היציאה הובילה אותן אל
אזור שומם ומדברי "איפה אנחנו?" שאלה מלודי, קימירו בחנה את האזור שאליו
הגיעו "אנחנו הגענו למימד אפס" היא אמרה בנימה רצינית. לפתע מלודי נפלה על
ברכיה והתנשמה בכבדות "מלודי מה קרה לך?" שאלה קימירו בדאגה ועזרה לה לעמוד
"אני בסדר, כנראה השתמשתי בקצת יותר מידי כוח" ענתה מלודי בחצי חיוך,
קימירו שמה לב לטיפות הזעה שהצטברו על מצחה, היא הניחה את ידה על מצחה "את
לוהטת מחום" היא אמרה והרימה את מלודי על ידיה "אני בסדר, באמת שכן, אני
יכולה ללכת לבד" אמרה מלודי בחולשה "בשום פנים ואופן לא, אנחנו נצא מפה
וישר נלך לביתה של מיוקי" הכריזה קימירו בכעס והחלה להתקדם בצעדים מהירים
לכיוון מזרח, לאחר כמה דקות היא עצרה בפתאומיות "תראה את עצמך!" היא צעקה,
לאחר כמה שניות הופיע מולה דמות גבוהה "הרבה זמן לא התראינו קימירו סאמה"
נשמע קול של נער, קימירו הורידה את מלודי מידיה ותמכה בה בעמידתה "מה אתה
עושה במקום הזה, איצ'יגו ריוגה?" שאלה קימירו, מלודי הביטה בשניהם בחוסר
הבנה "אני השומר האחרון להזכירך, לשמור על המקום הזה זאת העבודה שלי" הוא
ענה, קימירו חייכה בהבנה "גדלת מאז הפעם הראשונה והאחרונה שהתראינו" היא
אמרה, איצ'יגו הסב את מבטו אל מלודי "צריך להוציא אותה מפה, המקום הזה
משפיע עליה לרעה" הוא הכריז, מלודי הביטה בו ובחנה אותו, מבטה החל להיות
מטושטש בכול דקה שעברה, היא אחזה בקימירו בחוזקה "אני יודעת, אבל אין לי
מושג איפה היציאה" אמרה קימירו, איצ'יגו ניגש אל מלודי והרים אותה על ידיו
"בואי אחרי" הוא אמר והחל ללכת לכיוון צפון, קימירו הלכה אחריו "קרה משהו?
הרי אתה לא מופיע סתם ככה" שאלה קימירו ומבטה הפך למודאג "האנשים בגלימות
הופיעו, אם את מבינה למה אני מתכוון" אמר איצ'יגו ברצינות, קימירו עצרה
בפתאומיות "כמה הרס הם עוד יביאו לעולם הזה?!" אמרה קימירו ודמעות החלו
לזלוג מעיניה, זאת הייתה הפעם הראשונה שמלודי ואיצ'יגו ראו את קימירו בוכה,
הוא ניגש אליה והניח יד מנחמת על כתפה "אני מבין את הכאב שלך, אני מבין מה
ההרגשה כשמישהו מהמשפחה עובר לצד האפל וכול מה שנותר לך זה לצוד ולחסל
אותו", קימירו הביטה באיצ'יגו בעיניים בוכיות "בתור הנסיכה האחרונה של
שושלת האקאיומה אני חייבת לחסל את הבוגדים, לא משנה אם הם משפחה או לא".
היא ניגבה במהירות את דמעותיה והמשיכה ללכת, מלודי הופתעה לגלות את המידע
הזה על קימירו, היא לעולם לא הייתה יכולה לדמיין שחייה של קימירו כה
מסובכים.
לאחר הליכה של עשרים דקות, איצ'יגו עצר במקומו והעביר את מלודי לידיה של
קימירו "היציאה כאן" הוא הכריז "היא תוביל אתכן למקום שאליו תרצו להגיע"
הוסיף "תודה לך איצ'יגו, אולי תרצה לבוא איתנו?" שאלה קימירו, איצי'גו חייך
"אני לא יכול לעזוב את המקום הזה כרגע, אני צריך להכין אותו לקראת מה
שיבוא, בקרוב אנחנו ניפגש שוב, אני מבטיח" אמר איצ'יגו ונעלם מהמקום.
קימירו נכנסה ליציאה ומעברה השני נגלה אליהם המסדרון בקומה הרביעית שבבנין
שבו גרה מיוקי, היא ניגשה לדלת הדירה שלה וצלצלה בפעמון, לאחר כמה רגעים,
דמיאן פתח את הדלת והופתע "מה קרה?" הוא שאל בעודו לוקח את מלודי מידיה של
קימירו "סיפור ארוך" ענתה קימירו במהירות ונכנסה לדירה, דמיאן נכנס עם
מלודי ונעל את הדלת, הוא הניח את מלודי על הספה, קימירו התיישבה בכורסא "זה
נכון שהזיכרון של מיוקי חזר?" שאלה קימירו, דמיאן הנהן בראשו לחיוב,
קימירו שילבה את ידיה והביטה במלודי "צריך לטפל בה, יש לה חום מאוד גבוה
ונשימותיה כבדות, היא השתמשה ביותר מידי כוח".
דמיאן הביט במלודי ואז הלך לאחד החדרים, לאחר כמה דקות הוא חזר ביחד עם
מיוקי "אני שמחה שאתן כאן" היא אמרה וחייכה "אני אטפל במלודי, קימירו בבקשה
תכיני משהו לאכול" הוסיפה וניגשה אל מלודי "למה דמיאן לא יכול להכין
משהו?" שאלה קימירו בחצי צחוק "אסור לו להתקרב למטבח כי הוא עוד עלול לשרוף
את הבית" צחקה מיוקי, דמיאן הביט בשתיהן בבוז והפנה את מבטו, קימירו הלכה
למטבח "דמיאן תביא בבקשה את תיק ערכת העזרה הראשונה מחדר האמבטיה ושמיכה"
ביקשה מיוקי ובקולה נשמעה דאגה רבה, היא בדקה את הדופק של מלודי "קימירו,
יש לנו בעיה" אמרה מיוקי כמעט בצעקה, קימירו הגיחה מהמטבח וניגשה אל מיוקי
"מה קרה?" היא שאלה אותה "דופק ליבה של מלודי נחלש בכול רגע והחום שלה
ממשיך לעלות, אני לא מצליחה לאתר שום גורם מחלה בגופה, אני צריכה שתסבירי
לי מה קרה לה" ענתה מיוקי "היא השתמשה בכוח שלה כדי שנוכל לצאת מהטירה
במימד שלוש כדי שלא ישימו לב אלינו לאחר מכן היא השתמשה ביכולת שלה כדי
לפתוח את היציאה מהמימד בלי שיגלו אותנו, כשיצאנו ממימד שלוש הגענו איכשהו
למימד אפס, שם מצבה החל להידרדר" סיפרה קימירו "המימד השלישי? מה עשיתן שם?
ולמה התגנבתם משם?" תהתה מיוקי "זה סיפור ארוך, אני אספר לך אותו
בהזדמנות" אמרה קימירו וחזרה למטבח, דמיאן חזר לסלון כשבידו תיק לבן ושמיכה
ורודה, הוא הניח את התיק על השולחן הקטן ליד הספה וכיסה את מלודי בשמיכה
"מה יש לה?" הוא שאל בדאגה "היא השתמשה ביותר מידי כוח ועברה את גבול
היכולת שלה" ענתה מיוקי ופתחה את התיק הלבן, היא הוציאה משם בקבוק קטן עם
נוזל כסוף ומזרק "מה את מתכוונת להזריק לה?" שאל דמיאן בדאגה "זה התרופה
האחרונה שנשארה לי, היא תייצב את הדופק שלה, תוריד לה את החום ותסדיר את
נשימותיה, אם אני לא אזריק לה את זה היא עלולה למות" אמרה מיוקי ומילתה את
המזרק בחומר הכסוף "תחזיק אותה קצת, זה עלול לכאוב" אמרה מיוקי, דמיאן הרים
את מלודי לישיבה והחזיק אותה הכי חזק שהצליח, מיוקי תפסה בידה השמאלית
והזריקה לה את החומר בכתף, מלודי התחילה להתפתל מכאבים, דמיאן חיבק אותה
"הכול יהיה בסדר, זה כבר יעבור לך" הוא הרגיע אותה, עברו כמה דקות ומלודי
נרדמה, דמיאן הרפה מחיבוקו וכיסה אותו שוב בשמיכה "ייקח לה יומיים לחזור
למצבה הרגיל" אמרה מיוקי "זאת אומרת שהיציאה שלנו אל מימד אפס תתעכב" אמר
דמיאן, מיוקי הנהנה בראשה לחיוב, שניהם הלכו למטבח, קימירו בדיוק סיימה
להכין כדורי אורז, שלושתם ישבו על יד השולחן ואכלו. לאחר סיום הארוחה,
דמיאן שטף את הכלים ולאחר מכן הלך לסלון והתיישב בכורסא בכדי לשמור על
מלודי, מיוקי הלכה לחדר שהיה שייך להיקארו ונתנה לקימירו לשהות בחדרה.
ריקה התהלכה שוב ושוב בחדר האורחים בביתם של סאי וקאי "את עושה לי סחרחורת"
התלונן סאי, ריקה רשפה בו עיניים כועסות "מה קרה לך?" שאל קאי בדאגה "הכול
עומד להיכשל" ענתה ריקה ועצרה במקום "להיכשל?" אמרו סאי וקאי בפה אחד "כן,
להיכשל, מה לא מובן" כעסה ריקה, קאי תפס את ריקה בידה והושיב אותה על אחד
הכיסאות "אולי תסבירי את עצמך!" דרש קאי, ריקה נשמה נשימה עמוקה "איצ'יגו
ריוגה והבוגדים של שושלת אקאיומה הופיעו משום מקום, כמובן שאיצ'יגו ריגה
השומר האחרון בצד של הטובים, אבל הבוגדים של שושלת אקאיומה, מסתבר שהם
המשרתים של אביו של דמיאן" הסבירה ריקה, עיניהם של סאי וקאי נפקחו לרווחה
"אז... אנחנו הולכים להפסיד" אמר סאי "אנחנו לא נפסיד!" אמר קאי בכעס
"אנחנו לעולם לא נפסיד למישהו כמו אביו של דמיאן או למשרתים שלו" הוסיף,
ריקה הביטה בקאי מופתעת, היא מעולם לא ראתה אותו כועס בצורה כזאת "אנחנו
צריכים לשתף פעולה עם הנסיך, זאת הדרך היחידה שלנו, אסור לנו לפעול לבד"
אמרה ריקה בבטחון "את צודקת, מחר נצא לדרך, תיקחו איתכם רק את הדברים
החשובים" אמרה קאי ונעלם מהמקום "הוא עומד להשמיד את המימד הזה?" שאל סאי
"כנראה שכן, הוא לא רוצה שהאויב יפרוץ לכאן ויברר עלינו פרטים" ענתה ריקה,
סאי חייך בהבנה "אם כך, אני הולך לאסוף את התיק שלי" הוא אמר ונעלם, ריקה
הפנתה את מבטה לחלון "אנחנו חייבים לנצח ולהחזיר את העולם לקדמותו" היא
אמרה בכמעט לחישה והשתמשה ביכולת שלה ונעלמה מחדר האורחים בדיוק כמו קאי
וסאי.
"אבא, אסור לנו לתת להם להילחם לבד, אני חייב לעזור להם", האב הביט בבנו
בהבנה "כשהזמן יגיע אתה תלך לשם, כרגע אסור לך, אתה חלש מידי וגם אסור לנו
לתת לאויב לגלות אותך", "אני מבין" אמר הבן, האב חייך "בקרוב הכול יחזור
לקדמותו וכולם יוכלו לחיות חיים רגילים ושקטים" הוא אמר ונעלם מחדר בנו.
| |
|  כינוי:
Yuki Writer בת: 33 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
