הגשה שלב שני לתחרות הכתיבה של ג'ניה.
חח דבר ראשון- אני בכלל לא מאמינה על עצמי שעברתי O.O " ~
דבר שניD:
הדעה האישית שלי היא על משהו שאני מאוד לא מחבבת-
אנשים שלא רק שונאים גייז, הם גם מתעבים אותם עוד בכלל לפני שהם הכירו אותם!
לא אכפת לי שאנשים לא יאהבו אותם, לא אכפת לי שאנשים יפחדו מהם.
אבל לקלל אותם בצורה נורא פוגענית?
זה דבר בלתי נסבל.
אם בן אדם יאמר לי ככה אני יוכל לדבר איתו- אבל לתקופה ארוכה מאוד לא יהיה לי חשק בכלל בכלל בכללללללל D:
תהנו XD ~
"אבל למה עשית
את זה?"
התעצבנתי על אטסוהו שעשה כמתחשק לו. הוא בכוונה זרק מטוס אוריגאמי ופגע במורה
להיסטוריה, רק בכדי להיות איתי יחד בחדר הריתוקים המחריד.
הקירות היו צבועים בצבע ירוק כזית לא נעים לעין כלל. הפלקטים שתלו על הקירות היו
עם אנשים מצוירים שמצביעים על אותיות באנגלית. לוח לבן וחלק באמצע החדר, שולחנות
חומים מסודרים ב3 תורים, שולחן אחד גדול ירוק מונח ליד הלוח ומורה אחד זעפן שנשען
עליו חסר כוח.
"תהיה בשקט טאיזו! ואת שם!" הוא הצביע עליי "חדלי להסתובב
לאטסוהו!"
כמובן שהתיישרתי במהירות ומשכתי ב2 קצוות של השיער בכדי לחזק את הקוקו- כהרגלי.
ואם אתם שואלים אותי למה אני כאן, זה רק בגלל שאני התחלתי עם מטוסי האוריגאמי
המשוכללים, השלכתי אחד לעבר מלכת הכיתה השחצנית בכיתה שלי... בקיצור, תאשימו את
הרוח הארורה הזו!
אני ואטסוהו חברי ילדות. הכל אנחנו עושים ביחד. אנחנו ידידים ממש
טובים!
אמנם לא חברים... אבל כן ידידים. אטסוהו ידיד נורא קרוב אליי, אני מספרת לו הכל.
אני התעצבנתי רק בגלל שהוא ילד דווקא נורא מצטיין בכיתה שלי,אני לא רוצה להרוס לו
את התעודה. בנוסף הוא גם נחמד, חברותי ויש לו גם עיניים גדולות שכאלו בצבע חום.
אני אוהבת עיניים בצבע חום!
בעיה עיקרית היא שבזמן האחרון אני ... נדמה לי... מתחילה לגלות כלפיו
רגשות.
למה זו בעיה? ובכן, טוב, הבעיה היא שאני בכלל לא בן-אדם שיודע לבטאות את עצמו
כראוי. לגביו- אין לי שום בעיה איתו.
"גייז זה טוב!"
איכשהו הגענו לשיחה על הנושא הזה בעודנו כאן, באולם המרווח, הלבן והגדול של
הקפיטריה.
"מה אתה אומר" הנהנתי "גייז זה לא התחום שלי... אפשר להגיד שאני
מתעבת אותם, שונאת אותם, חבל שיש להם קיום בעולם. הם סתם מגעילים ומעצבנים, ואם
אני בעצמי טומבוי ורק עם בנים אני מסתדרת ומתיידדת, לך תדע מזה יהיה עם גייז... זה
יהיה פשוט קטסטרופה!"
הוא שתק. הסתכל לצדדים כאילו לא שמע בכלל למה שאמרתי הרגע.
"אתה שמעת מה אמרתי?"
"כן... שמעתי, ובכן, זו הדעה שלך. אני פשוט חושב קצת אחרת"
צחקתי כשאני מתנדנדת עם הכיסא ושוב מושכת בקצוות הקוקו. בוהה בו לרגע ורואה שהוא
ממש רציני, מתיישרת עם הכיסא ומתקרבת אליו ממש.
"אתה לוקח את זה עד כדי כך קשה? מה קרה לך? מה אתה גיי?"
"מה? לא-לא... אני פשוט לא מסתדר עם הדעה שלך, היא פשוט פוגענית מדיי את לא
חושבת?"
שמתי את אצבעי על פי כאילו אני חושבת, כמובן שזה היה סתם בשביל הצחוק. מנסה לעשות
פרצוף מתאמץ ומחכים.
מממ... לא!" חייכתי בפנים קורנות.
"אוקיי אוקיי" הוא שילב את ידיו וחייך לעברי.
עברו להן 5 דקות שמתלוות בקולות אכילה למיניהם של תפוחי האדמה המטוגנים בשמן עמוק,
הגזר הגמדי ורוטב אדום סמיך וקציצות בשר טחון. כן, זה מה שאכלנו לארוחת הצהריים.
"אני חושבת שאלך לשירותים"
"כן גם אני" הוא קם לפניי.
עד לדלת היציאה וכולל את המסדרון היה שקט מוחלט. שנינו לא הוצאנו הגה מהפה.
"אטסוהו לאן אתה בדיוק הולך?"
הלכתי בדיוק לשירותי הנשים ושמתי לב שהוא לא מועד והולך לשירותי הגברים, אלא הוא
פשוט ממשיך לצעוד כמותי לשירותי הנשים.
"אויש מצטער, לא שמתי לב בכלל"
"כן... שמתי לב"
נשמע צלצול. אני יצאתי מהשירותים ממזמן. אבל לאן אטסוהו נעלם?
וזה לא שאני יכולה להיכנס לשם ולהכריז את שמו... כי אני לא יכולה.
שמתי לב שכבר כל התלמידים נכנסים מחויכים אחרי ההפסקה, מתיישבים להם במקומות
וממתינים למורה הבא שאמור להיכנס.
והינה המורה בא! אבל... איפה אטסוהו?
הרמתי את ידי כאות הצבעה. המורה מסדר את הניירות על השולחן כשלפתע הוא מבחין בי,
מצמיד את משקפיו לחוטמו ומצביעה עליי בכדי שאומר את רצוני.
"ובכן, המורה, אטסוהו לא כאן. אני יודעת שהוא נכנס לשירותים בהפסקה, אבל מאז
הוא לא חזר משם"
"את יודעת" אחד מהתלמידים הרשה לעצמו לדבר בלא רשות "לבנים יש את
הדברים שלהם, הבעיות שלהם..."
כל הכיתה צחקה. זה בכלל לא מצחיק לדעתי. אטסוהו חבר מספיק טוב שלי בכדי שלא אצחק
על דבר שנאמר עליו בכיתה. המורה כחכך בגרונו כי זה לא הצחיק גם אותו.
"אז..."
הדלת נפתחה ואטסוהו נכנס לכיתה. הפנים שלו מעט אדומות ומלאות בטיפות מים שיורדות
אט-אט על פרצופו.
"אטסוהו, איך אתה מסביר את האיחור לשיעור?"
"הייתי בשירותים. אתה יודע... דברים וזה"
כל הכיתה שוב צחקה.
"אילו... דברים?" המורה התעניין
"המורה..." הוא החליף מבטים.
"למה הפנים שלך אדומות ורטובות?"
"העיניים שלי שורפות והטיפות מים זה כי שטפתי את הפנים בכדי למנוע את
הגירוד"
"בסדר. שב"
סוף היום. אני ואטסוהו יורדים במדרגות.
"אלו לא היו מים מהברז נכון? אלו לא היו עיניים שורפות נכון?"
הוא המשיך לרדת וסינן אותי אבל עצרתי אותו בעזרת ידי המונחת על כתפו.
"אטסוהו, אתה חשוב לי! ואולי אף אחד לא הבחין בכאב שלך חוץ ממני, כמובן, אני
החברה הכי טובה שלך, אני יודעת להבדיל! ואני יודעת שמה שהיה שם למעלה בשיעור
החמישי בכלל לא היה מה שאמרת"
"את צודקת, נכון. זה לא מה שאמרתי. אז מה...גם בנים יכולים לבכות
לפעמים"
"לא אמרתי שלא" חייכתי לעברו. כמובן שממש לא הייתי בקטע של לחטט בעניינים האישיים של אטסוהו. "אני יכולה לבוא אלייך עכשיו?"
"למה?"
"כי אני רוצה להיות שם בשבילך. זה נורא חשוב לי ואין לך מושג עד כמה. אני
מבטיחה שלא אשאל אותך שם לגביי זה!"
"לגביי מה?"
"לגביי זה שבכית בהפסקה"
"גם אל תספרי את זה לאף אחד..."
"מבטיחה"
"בואי" הוא אחז בידי עד לשער של היציאה. כמה מרגש!
בבית
של אטסוהו עכשיו. הוא מקליד במהירות עוד סטטוס בפייסבוק בזמן שאני יושבת לו על
המיטה בוהה קצת פה קצת שם, על החדר המוכר שלו שאני מכירה כבר הרבה זמן.
החדר שנמצא בבית הגדול שלו, שבו אני רוצה לגור יחד איתו. הבית שמרוהט בצורה מעוצבת
למדיי, מטופח היטב. בית שמקבל אותי יפה ומכובד... בכל זמן שארצה. 24/7 !
10 דקות לפני שאני הולכת. דיי! אני מרגישה שזה היום! אני הולכת לעשות את זה. להגיד
לו שאני אוהבת אותו ולא יכולה בלעדיו. הוא פשוט יותר מדיי תואם לי שזה פשוט
משהו מיוחד!
הוא מצטרף אליי יחד ובוהה בחדר שמוכר לו עוד יותר ממני. המיטה קופצת בזמן שהוא
מתיישב ואז הרגשתי שזה הזמן. מתי שהוא מתקבץ לעברי ושאני מאדימה.
אחזתי בידו והסתכלי ישר לתוך עיניו ועמדתי לומר את המשפט. הוא הסתכל עליי, נראה
מפוחד למדיי. אבל מהר מאוד הוא הבריח את המבט והסתכל לצד הנוגד.
לעזאזל... אפילו בסרטים זה לא ככה.
"כבר מאוחר את צריכה ללכת לא? ההורים שלך ידאגו לך..."
"אני אלך בעוד 5 דקות"
"אוקיי" הוא שתק.
"זה יהיה משנה לך כל כך בכלל אם אשאר כאן 5 דקות?"
"לא ממש, פשוט.. הפתעת אותי עם כך שרצית לבוא אליי. בכלל לא הייתי מוכן ולא
ארגנתי כלום. אם לא היה דבר מעניין לעשות בכל הזמן שעבר עד עכשיו חוץ מלהיות בפייסבוק,
מה יהיה מעניין ב5 דקות בכלל?"
"ב-5 דקות אוכל להספיק מה שרציתי לומר לך בכל היום הזה... ועוד תקופה
נוספת..."
גירדתי בראשי וצחקקתי.
"וזה? רצית להראות לי איך את נראת עם שיער פזור?"
נראה כאילו הוא לחוץ ומאלתר. הוא משך את הגומייה מהשערות שלי שמהר התפזרו וחיממו
לי את הגב.
בדרך כלל... הבת היא זו שלחוצה, וגם עם כך... הוא לחוץ יותר מבדרך כלל.
אבל לא אכפת לי מה הוא חושב ומה הוא עושה, אם לא אומר את זה אני לא אצליח לישון
בלילה. למרות שבטח אחרי מה שאני יאמר לו, ואחרי התגובה שאני אקבל... וזה יהיה כן,
כי אין שום סיבה שהוא יענה אחרת, אני גם לא אצליח לישון.
התחלתי לחשוב לעצמי שאין סיכוי קטון אפילו שאצליח לומר לו איך אני מרגישה. העדפתי
לבהות בעיניו החומות והמחממות רק שבוהים בהם. לחדור אליהן עמוק-עמוק עד שכבר ימאס
לך לגמרי.
המגה היה נעים. השפות שתייהן נצמדו לשפות שלו. נישקתי אותו במקום לומר לו את מה
שאני מרגישה. אחרי הנשיקה הזו אני כבר בטוחה שהוא יבין מה כוונתי ומה כל כך הרבה
זמן של תקופה ארוכה ניסתי לומר לו!
עכשיו אני מרגישה כל כך חופשייה ואמיצה על המעשה שאני עשיתי, איך שביטאתי את
רגשותיי חסרות המילים.
קמתי, לקחתי את התיק שלי וסגרתי את הדלת. נשענתי עלייה ונשמתי נשימה עמוקה ונשארתי
שם על הדלת להתרענן ולהרחיק את האדום שעל הפנים. מן הסתם...
הלב שלי דופק עד כדי כך שאני שומעת את הקולות הבלתי פוסקות.
בום בום בום.... בום בום בום....
אבל בפנים? בתוך החדר? דממה. שום מאומה. עד שאני שומעת צעדים רצים במהירות, שנייה
של שקט ואז אותו מקיא... רגע, למה לעזאזל הוא מקיא...? זה מעליב. אולי הוא לא יודע
שאני כאן? בגלל זה הוא חיכה כמה זמן? חשב שבזמן הזה כבר אמרתי להתראות, נופפתי
לשלום והתרחקתי מהבית?
כנראה שכן, ללא שום ספק. עכשיו מה אני עושה עם עצמי? כאן... שומעת אותו מקיא ופולט
הכל. אולי גם בנשיקות אני לא יודעת לבטאות את עצמי כראוי.
אני
בטוחה כבר שיש לו לפחות 20 שיחות שלא נענו. ממני כמובן. זה עדיין אותו היום בו הוא
הקיא. ואני חייבת לדעת למה הוא הקיא. זה נורא מטריד אותי. כבר חצות... אני לא
מצליחה לישון וזה נורא מטריד אותי! אני גם אהיה גאה בעצמי אם אני אצליח להוציא
ממנו את התשובה לכך שהוא בכה בשירותים מההפסקה עד לשיעור החמישי עם המורה למתמטיקה.
ושוב אני מנסה להתקשר. הצפצופים המעצבנים באוזניים, בזמן שמחכים עד שהנמען יענה שאני
כבר יודעת מתי הם באים ומתי הם נעצרים.
תתפלאו שהוא ענה? תמחאו לי כפיים! באמת שהגיע הזמן.
"הלו?"
הוא היה נשמע תשוש ורדום. נדמה לי שהערתי אותו.
הוא מסנן אותי בטח בגלל הנשיקה. כנראה שלתפוס אותו אחרי שהוא ישן זו דווקא מזימה
לא רעה בכלל, הוא עונה בלי לשים לב לכך. המסך של הסלולרי מהבהב בלבן בוהק, עד כדי
כך שזה מסנוור כל כך, שהוא לא מנסה להביט כלל בשם שניצב שם, באותיות כחלחלות שמורות
את הכיתוב "הנסיכה שלי" . שם דיי מחמיא נכון? אני נתתי אותו לעצמי.
"אטסוהו זו אני"
"אה" הוא לא נשמע מתלהב.
"אל תנתק עליי. אל תסנן אותי שוב. שלא תעז! עד שתפסתי אותך בפלאפון הזה ...
למה אתה לא זמין אליי? עשיתי לך משהו?"
"כלום... בכלל לא"
"אתה יודע, אנחנו חברים הרבה זמן... אחרי כל השנים האלה ודווקא עכשיו אתה
משקר לי?"
"את צודקת, זה בגללך"
"אתה יודע, זה נורא מעצבן שאתה מעז להגיד לי את זה רק בפלאפון ולא פנים מול
פנים! למה אתה כל כך מפוחד היום? מה אני באמת עשיתי לך? וכן, אני באמת מעוניינת
לשאול, בכדי שאוכל לפחות לתקן משהו בי, את מה שאתה לא יכול לסבול"
"עזבי. קיבלתי את הדעה שלך כבר. אני לא חושב שזה ישתנה בכל כך מהירות"
"נסה אותי"
שתקתי לכמה שניות.
"זה בגלל הנשיקה? אני שמעתי אותך מקיא... זה בגללי?"
"הנשיקה הזו הייתה פשוט, יותר גרועה מבוטנים! ואת יודעת שאני שונא
בוטנים"
התחלתי לבכות. למה הוא כזה פוגעני?! מה עשיתי רע?
"הנשיקה הייתה מזוויעה, כן... "
"ממתי אתה יורד לרמה כזו? מה זה? זה כבר נשמע כאילו מישהו מאיים עלייך שתדבר
בדרך שהוא רוצה. למה אתה מדבר אליי ככה? מה? אני כבר לא הנסיכה שלך?"
"מתי היית הנסיכה שלי אם תרשי לי לשאול?"
"אני קראתי לעצמי בפלאפון שלך 'הנסיכה שלי', והבנתי שאני הנסיכה שלך לפי כך ששניתי
את זה לפני שנתיים, היה לך מספיק זמן לשנות את השם שלי בפלאפון שלך"
"צודקת, אני אשנה את זה אחרי השיחה הזו"
"אתה מוכן להסביר לי מה עשיתי לך? לא כאילו אני לא מבינה, אתה מתנהג אליי כמו
איזה ילד קטן ומסכן שרק תוקף ותוקף ותוקף, אולי תסביר?"
"מה? אבל את שונאת אותי אז גם אני שונא אותך"
"אטסוהו, אם לא אהבת את הנשיקה אתה יכול להגיד לי את זה... אתה לא חייב ככה
לתקוף אותי. בבקשה ממך...ואני בכלל לא שונאת אותך. להפך- אני אוהבת אותך מאוד !
אני בטוחה שאתה יודע את זה גם. הרי היום נישקתי אותך! זה כמו להודאות בפנייך על
אהבתי! אתה כל הזמן מתנהג בסדר גמור, כל הזמן חייכת וצחקת מכל הבדיחות והסיפור
ההזויים ביותר שלי, לקחת הכל בנימה כל כך טובה והיום... כאילו יש לך מחזור כמו
לבנות! אולי בגלל זה בכית? זה נקרא 'דברים' של בנים? זה פשוט..."
"אני גיי. בגלל זה כבר הבנתי שאת שונאת אותי"
נהייתי בשקט. נזכרתי למה הכל קרה. בגלל הדעה המוגזמת מאוד שלי בהפסקה.
ושוב אותם הצפצופים המעצבנים. השיחה נותקה על ידיו.
אני מרגישה שאת כל החיים שלי זרקתי לפח. ממש הכל!
דחפתי את הפנים שלי לתוך הכרית ורציתי להתאבד! פשוט שפטתי אותו לא נכון. היה לי חבר גיי והסתדרתי איתו מצוין, בהפסקה
שפטתי גייז כאילו יש לי ניסיון דיבור איתם. מה שאין לי, כי אני בכלל אפילו לא
אימצתי את הרעיון לשוחח איתם. להתקרב אליהם אם כבר!
עדיין לא מאמינה שאיבדתי את זה...
ביום אחד!
יום אחד מסכן ועלוב שפירק את הכל, הכל קרס, הכל נחרב!
האהבה, הנשיקה הראשונה שלי, החברות...
חצות וקצת.
תוהה אם אמצא מישהו שהיה נאמן, אמיתי, דמות לחיקוי, ממש כמו אטסוהו.
טוב, מה אני בעצם מדברת שטויות? לעולם לא אמצא אחד כזה.
אני פשוט אצטרך להבין שכרגע הרסתי לעצמי את החיים... וגם את הלימודים בנוסף, כי
אני לא אצליח להתרכז. את שעות השינה, כי לא אצליח לישון לעולם. ואת החברות גם, אני
לעולם לא ארגיש מושלמת בדיוק באותה הדרך בה הרגשתי ממש שלמה עם אטסוהו.
בכי נוסף של דמעות עצובות עליו, וכעוסות עליי.
זהו XD
2045 מילים XD !~
בהצלחה לי >-<
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
death girl. :3
