Our World is Chaos

עברתי שינוי יותר מדי משמעותי בשנה האחרונה.

הבלוג הזה היה סוג של בית, מקום לשחרר בו מילים לאוויר בצורה חופשית (ואני מאמין דגול בדיבור לאוויר).

אבל אני מביט בעיצוב, באיך שהמקום נראה, זה כבר לא החדר שלי, זה חדר של משהו אחר, משהו שמתוכו אני צמחתי.

אני לא מתכוון לכתוב כאן יותר, לעולם.

אני כנראה אפתח מקום אחר, או שלא, החיים שלי נמצאים במצב כזה שאין לי צורך מיידי בפריקת מתחים בכתיבה.

ועם אני אכתוב, חבל לי לבזות את המקום הזה, יצאו ממנו באמת קטעים מעניינים, ומצד שני יצאו ממנו רגעים של טירוף שאני כבר לא מזדאה איתם, אני שפויי יותר מאז.

אז אני משאיר את הפינה האפלה מאחור, יוצא לאור היום.

אני הייתי The Mek31, וגם במקום הבאה אני אקרה לעצמי ככה, שמות לא מחליפים.

http://www.youtube.com/watch?v=aDaOgu2CQtI

מעניין מאיפה הגיע הצורך שלי להציץ לעבר כל הזמן.

אני די חי במציאות, אין לי בעית זיכרון והחיים שלי כרגע יפים ונחמדים.

אז למה יש לי את הצורך הזה להציץ לתקופת פיניקס? מאיפה זה מגיע?

אולי מתוך הרעיון שאני אבין מי היא פיניקס בימינו?

עכשיו בטח החלק הקטן שמכיר אותי ישאל מה לך ולה בימינו, אני הבאיר את עצמי.

בגלל הקטע של "תקופות", כל תקופה אני באמת ממוקד כמה שיותר על נושא בודד.

בגלל שפיניקס לא מוגדרת כסתם אקסית, אלה כסוג של תקופה, על ההיזכרות בה שונה.

כל אחת מהתקופות שעברתי השאירו משהו, ויותר מזה, כל תקופה כזו עדיין מעניינת אותי, גם עם זה כבר לא בצורה אובססיבית.

בגלל זה אני משאיר עדיין מחקר קלוש עם פיניקס, אני עדיין מעיף מבט על הפרופיל שלה לפעמים, מעיף מבט על התמונות שלי מאז (ווווי, שער ארוך).

אז היום, מסיבות שאינם יודעות לי, אני הולך לקרוא את ההודעה מאז.

ריענון שוב, אחרי הפרידה שלחתי לה הודעה כזו או אחרת שפחות או יותר הובילה לניתוק הקשר באופן מוחלט.

זה מתקשר לשאלה אחרת, האם ליצור עם פיניקס קשר?

הדעות חלוקות, חלק אומרים "לא, אתה רק יכול להיפגע מזה", חלק אמרו "אתה חייב" ועוד כל מיני דעות.

לי אין מושג, בינתיים אני מחליט שלא בכך שאני לא מחליט.

עובר לקרוא את ההודעה מאז:

מוזר.

טוב, צריך שתיים לטנגו, גם לה הייתה תגובה לא פרופוצונלית שם.

משעושעה עד מאוד, Mek31

התעוררתי היום בבוקר, כבר טוב.

אין לי מושג איך אני חוזר לתקופה הטובה של זינוק מהמיטה, זה נגמר עם סיום המכינה, כאילו הכל ריק פתאום, שום דבר שאני יעשה בחיי לא הולך להשתוות לשנה הזו, וזה כמו משקולת על עניי שאני קם.

יצרנו את מה שהיה חסר, עברנו לשלב הבאה.

זה מין קליק כזה, מין שיחרור לשוני, כמו סכר של... הכל, קליק שלא היה שם כל השנה.

אולי זה קשור לזה ש.... לא יודע, יש לי תחושה שכן ולא.

גם בלי זה הסכר הזה היה נפרץ בסופו.

כמו מין בישנות, חוסר ביטחון "מה שאני אגיד עכשיו יפגע בה? היא תעלב? זה לא מתאים?" מי מחסום קטן כשאתה איתה.

ואז יותר מיום צמודים אחד לשני, יותר מיום שאנחנו באמת ישנים בייחד, מדברים עד השעות הקטנות של העירנות.

אני אוהב אותה? כן.

אני מאוהב בה? סוף סוף אני מגיע לנקודה שזה כן.

עם סייגים כמובן, הספק עודנו שם.

אבל שמחובקים בלילה, מדברים באמת, בלי מחסומים, בלי סייגים אז הקשר באמת מתקדם.

אני לא יעצור את הקשר, אני יודע שהוא יגווע בסוף, אני מריח את זה.

אבל אני עדיין אוהב, והיא עדיין אוהבת אותי, ויש עוד עתיד.

לכל דבר יש סוף, אבל האם אתם רוצים להגיע לסוף, או לשבור ימינה למשהו יותר קל?

זו אחת המסקנות משנת המכינה, ללכת עד הסוף של הדברים, לא לוותר, קושי הוא חלק מהחיים.

ואז, שתגיעו לסוף, אז אפשר לנום ולנוח, אז אפשר לשתות את המים שלך, לחוש את השרירים נרגעים, את הגוף נדרך לקראת הזינוק הבאה.

(מרוץ המדרגות 2010)

החופש הזה הולך להיגמר בקרוב, הצבא עושה את הטעות של קיומו ולא מוכן לתת לי דחייה של חודש חודשיים.

אני אתמודד, אני אגדיל ראש, אני לא אוותר לעצמי.

כי בסופו של יום, אולי היה רשום שהוא קילף תפוזים כל השירות, אבל הוא קילף יותר מכולם ויותר טוב מכולם.

ומה עוד?! הוא פיתח מערכת שמשפרת את קילוף התפוזים

אז מה תגידו על זה? אה?! הורדתם אותי לפרופיל 45, נתתם לי תפקיד דפוק.

אני יעשה את המקסימום, אני היה דוגמה, כי אף אחד אחד לא יעשה את זה במקומי.

זוג שאני מכיר נפרד.

זאת לא הפעם הראשונה שזוגות שאני מכיר נפרדים, זו הפעם הראשונה שאני מאמין שיש לי היכרות אמיתי (או קרובה לאמיתית) עם שניהם.

בדרך כלל אני תופס צד.

הפעם אני נאלץ לתפוס את הצד שעוד לא שמעתי את קולו.

כי אני לא בטוח איך הוא התמודד עם זה, איך הוא ימשיך הלאה, גם בלי זה הוא חווה קושי רב.

ואני היה שם, גם עם אני לא איזה חבר נפש שלו.

לילה טוב, כאן מק, עבר עוד שינוי נפשי חיובי.

אפשר לומר שאני כבר, לא חובב מסיבות, לא מתחיל אם אף בחורה (ככה זה שנאמנות מוחלטת מובילה את הדרך) אבל אני עושה מה שעושה לי טוב.

לשתות בירה טובה עם אחי בפאב שברקע fear of the dark, להאבק, לדבר עם אנשים אנטיליגנטים, פארקור, לחיות את החיים.

אה, וקרבות מים זה טוב, זה יכול להיות יותר טוב, כרגע זה רק טוב.

היום אני רוצה לדבר על אהבה.

נתחיל מאהבה שלי לאחי, אדם שנכנס לחיי לפני כשנה בטיול לפני המכינה, אדם שאני מעריך עד אין קץ.

איש הברזל, איש הטיל, אדון הפסיכומטרי הגדול.

וזה מספק לדעת מסבתא שלו שהשם שלי עולה ממנו בשיחות על המכינה.

מורן ורדי אומר על חברות שזו אגדרה אישית, אתה לא שואל מה החבר רוצה, אתה פשוט נותן.

וזה נותן תחושה נהדרת שחברים פועלים על פי ההגדרה הזו.

הדר.

חברתי כבר יותר מ8 חודשים.

 אני אוהב אותה, עם עליות וירידות.

השאלה האם הקשר הזה נכון, האם אני רוצה להמשיך אותו זו שאלה שעולה יותר מדי.

"עם יש ספק, אין ספק".

אני לא בטוח בכלל, משהו בי משתנה כל הזמן, נשבר לכל מיני כיוונים, בכל פעם הרגש שלי כלפיה משתנה קצת.

אבל כן צריך לנהל שיחה, יש פרט אחד שאני בטוח בו, זה שהיא אוהבת אותי יותר ממה שאני אוהב אותה.

זה חוסר איזון שאני מכיר מפיניקס.

כן, היא עדיין זיכרון ישן ועם זאת היא עדיין "אובססיה ישנה, צלקת שהגלידה וכעת נחה לה במקומה ועם זאת קיימת ללא צל של ספק"

אני רואה דימיון בין מערכות היחסים, דימיון אפוך, הפעם אני בצד השני שלי הפחות אוהב.

חלמתי חלום, המסקנה שלי ממנו שהייתי רוצה שבהדר היה יותר מפיניסק ואני גם יודע שזו בקשה לא טובה, שאני לא באמת רוצה בזה.

מה אני באמת רוצה? שאלה טובה.

כרגע נמשיך לחגוג, וניתן לזמן לעשות את שלו.