המון.. כבר עברה חצי שנה מאז.. ארבעה חודשים מאז שניתקנו קשר לגמרי.. מהפעם האחרונה שהתראינו..
מאז שאמרת לי שאתה אוהב אותי וכשאני ניסיתי לומר את זה כמעט נחנקתי..
התבגרתי.. כמובן שאני ממשיכה לעשות שטויות, כמו כל בנאדם נורמלי, אבל החשיבה שלי התבגרה.. הזווית ראייה שלי התחדדה עם כל פגיעה וכל מעשה, נכון או לא נכון, וכל תקופה, ארוכה או רגעית...
אני לא מתחרטת על דברים. הפסקתי להתחרט, כי אין למה. אם לא הייתי עושה טעויות, לא הייתי מפיקה את הלקחים שלי לפעם הבאה..
אני אפילו לא מתחרטת על זה שלא ידעתי.. אם הייתי יודעת זה לא היה קורה באופן שזה קרה וזה היה כואב הרבה יותר, אצל שנינו- ההרגשה והחסר..
כרגע אני נהנית מהחיים. טוב לי איתו. מאוד. אני מחייכת לעולם והעולם מחייך אליי [זה לא ממלך האריות??]. בכל מקרה, כיף לי. טוב לי. אני חופשייה איתו. אני אני, ועם רגש. וזה משהו שלא היה לי הרבה זמן.
מה שהיה בין ההוא ובין מי שעכשיו זה היה יותר הידלקות והתלהבות, בעיקר ממנו ומהגיל שלו, גר לבד אז הייתה לי פינה להתרחק ממהורים, אבל זה היה יותר מידי.. זה גם לא היה זה. [מבחינתו אני לא הייתי זה.]
אבל זה נגמר. אני ממשיכה הלאה כשאני יודעת את העבר לי, לא מתחרטת על כלום ומפיקה לקחים בשביל להצליח בעתיד.
גם עוד שלושה חודשים מתגייסת. כרגע לכלל צה"לי.. מקווה שאני אהיה בתפקיד טוב ושאני אהנה מהשירות הזה.. אני מתרגשת. מצד אחד זה נורא מפחיד, להתגייס פתאום, רחוק מהבית, אנשים חדשים, מסגרת נורא נוקשה, להחזיק נשק... אבל מצד שני- אני כבר לא יכולה לחכות! לפעמים [רק מידי פעם] אני כבר רוצה להתגייס עכשיו.. אבל אני אוהבת את התאריך גיוס שלי =]. 15.12.09
הכי מבאס אותי זה שנעלמה לי המוזה.. לא יודעת למה, פשוט אין.
אני עדיין אבודה.. אני צריכה למצוא את עצמי. העניין הוא שלשבת ולכתוב קטעים\שירים\ תסריטים זה נורא מפחיד אותי.. זה תמיד הפחיד. כי זה לשבת ולכתוב את הרגש שלי..
לא יודעת...
וואו, הרבה זמן לא כתבתי פה חחח
-שלי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
