כלכך מוזר... לא כתבתי פה מספטמבר 09'.. מהפעם האחרונה שבאמת כתבתי משהו... ומרוב שזה היה קשה אני אפילו לא יכולה לקרוא לזה סצינה.
אז יש את הנערה הזו, שסיימה תיכון והתגייסה, עברה קשרים, יש לה חברים, והיא תקועה.
כנראה שכל מה שהיא הייתה צרכה זה ג' אחד ולהיכנס בטעות לאתר הזה במועדפים..
וזה היה כלכך מוזר.. לבוא ולראות את הכל.. את העצב, השמחה, את הזכרונות, החוויות, לחזור לאחור ולדעת שכאן, דווקא כאן, אסור לך לבכות.
ואת הולכת. מתהלכת, בין הרבה עצים, חושבת על מה שנעשה, ועל מה שצריך לעשות.
מתקרבת, כל צעד משפיע, כל מחשבה נהיית בהירה יותר ויותר.
מסתכלת עליו. הוא עומד מולך. כאן, באמצע היער, כשאין עוד איש בסביבה.
את יודעת שזה רק את והוא. זה הרגע הגורלי.
הסכין כבר ביד שלך. החריטות שעל גבך עדיין שם, כמעט נעלמו.
ואת יודעת שזה מה שצריך לעשות.
כי את ניצחת.
ובמבט אסרטיבי, בצעד נחוש.
מתקרבת. הוא מסתכל עלייך.
שניכם עוד רגע מלהיות.
ופה את מחליטה.
הסכין ביד.
הוא מולך.
הלב כבר ממזמן נשבר.
מה את מחליטה?
מחייכת. מסתכלת עליו.
מלטפת את פניו היפות,
עיניו הירוקות החודרות.
כמו הסכין שבידי.
חדה. נופלת על הרצפה.
ננעצת באדמה.
מבט שמרחם.
עברתי.
מסתובבת. הולכת.
מחייכת.
נגמר.
-סוויט-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
