מתגעגעת למגע ידיך המלטפות, אלה שעטפו את גופי באהבה

למילים שנראו חסרות משמעות, לפשטות.

לנשיקות המתקתקות בצווארך, לחיוכים הקטנים שקטעו את הדממה.

לימים ההם, שמלבד תמימות, לא היה בהם דבר

זה רק אנחנו. אני ואתה

לא מאבדים שניה, כמהים לכל רגע, ביחד

לתקופה ההיא שרקמה אחריה חוויות בלתי נשכחות

שאני לא מסוגלת לשכוח.

ורק עכשיו זה נתפס. שבגללך..

אני לא מבינה דבר,

איבדתי את השפיות

אני כלואה במרירות. בקור. בעצב

כי בלעדייך..

זה לא אותו דבר

ואם היית כאן,

אולי הייתי חושבת אחרת. אולי הייתי מרגישה?

אבל מההתחלה, עשיתי טעות

ואתה?! לא האמנת כמה כוח יש לדברים שביקשתי

שבשבילך היו חסרי ערך ובעיני, כל העולם

ועכשיו..

לי כואב.

גם לך עצוב. אני יודעת,

לא פחות! אולי יותר

אז איך זה, אנחנו עדיין לא ביחד.

נכון. זה בלתי אפשרי. זה לא יכול להמשך ככה.

אבל מי בכלל נלחם עם רגשות

טיפשים שכמותנו.

נכנעים לאהבה.

או שבעצם, זה לא היית אתה.

זאת אני,

שאפעם לא מבינה ...