 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
 בעיניים קרועות אל מול מיטות חולות
בערב החג סבתא חלתה. זה לא חדש, היא תמיד חולה (סכרת ועוד שלל מחלות שעוד לא ברא השטן), אבל כאשר אומרים שהיא "חולה", הכוונה שהיא חטפה עוד איזה שפעת או מחלה אחרת שגורמת במקרה הטוב לכך שהיא מרותקת למיטה ובמקרה הפחות טוב, הכוונה שהיא מאושפזת בבית חולים.
המשפחה הייתה באותה עת בהולנד, ורק אחי ואני נשארו להיות בערב החג בסוכה עם סבא וסבתא. האמת, שממש לא רציתי ללכת לבית כנסת, ורק הרצון של סבתא גורם לי מפעם לפעם לחרוק שיניים וללכת לשעה וחצי של תפילות שבעבר מצאתי בהם עניין ובשנה האחרונה פיתחתי סלידה עמוקה ולא מובנת כלפיהם. (נו, דת זה אופיום להמונים - ומדע זה כלי, בלי הוראות מוסריות)
אני יודע שזה חרא מצידי, אבל בעיקר עד אז התעסקתי באיך להצליח להתחמק מתפילת שחרית בלי שסבא וסבתא יפגעו, ולחרוק שיניים עם אחי רק בתפילת ערבית (בערב לפני הארוחה בסוכה). כל זה היה טוב ויפה, עד שקיבלתי טלפון ביום של ערב החג, בעודי בצפון, על זה שסבתא נכנסה לאישפוז בבית חולים. חבר של המשפחה, שמהווה למעשה חלק מהמשפחה, נתן לי את הקריאה הזאת ושאל מתי אוכל לבוא להיות איתה בבית חולים. לא רציתי להטריח אותו, כי גם ככה הוא עושה הרבה מעל ומעבר, ולכן סגרתי איתו שאהיה איתה משלוש בצהריים ועד אחת לפנות בוקר.
אני שונא בתי חולים.
תמיד אמא מסדרת את כל הדברים האלה, ועכשיו בפעם הראשונה ממש אני זה שהיה שם וסידר את העניינים, כשאין לי מושג בגרוש איך העסק הזה צריך לעבוד. בחיים לא הייתי בקבלה לחדר מיון ומעולם לא הסתובבתי לבדי במסדרונות בתי חולים, ועוד בשביל לאתר איזה חדר נידח אי שם.
לא שאני באמת מתלונן, הרי זאת סבתא, אבל זה היה קשה..
לבסוף הגיע השעה אחת לפנות בוקר, והסלולרי שלי צלצל כשהוא בא להחליף אותי. חזרתי לאוטו, עיניים קרועות מעייפות והדם זורם בגוף כמו להקת זאבים עצבנית. התחלתי לנסוע על הכביש החשוך והריק, כשברקע עוטפים אותי שירים של נייטוויש. הגוף רתח, לא רציתי שהנסיעה תסתיים לעולם, ובמקום לפנות למושב שלהם המשכתי הלאה בכבישים הריקים של שעות הלפנות בוקר. רציתי לצלצל אליה , אבל היא לא ענתה להודעה ששלחתי לה. הראש התפוצץ לי, עד שלבסוף חתכתי בחזרה ועברתי בכניסה למשק שלהם ולאחר שהשיר נגמר, נעלתי את האוטו, נכנסתי הביתה ונפלתי לשינה עמוקה.
למחרת סבא לא הרגיש טוב, סבל מכאבי בטן עזים. לקראת הצהריים, לאחר בוקר שלם שניסיתי לתת לו תה ומים, הוא ביקש שאקח אותו למיון. שוב, באותה נסיעה לאותו בית חולים כשפעם ראשונה אני זה שמסיע את סבא ולא ההפך (הוא תמיד אוסף אותי מכל מיני צמתים באזור כשאני חוזר למרכז  ). הפעם אין מוזיקה ורק שריקות הרוח בחלונות שוברות את השקט.
למרות השעות הרבות שהעברתי שם ביום הקודם, עדיין לא ממש הכרתי את המקום על בוריו. הוא כיוון אותי לכניסה למיון ואמר לי לעצור. בתגובה, השבתי לו שיתן לי רגע למצוא חניה ונלך ביחד לקבלה, אבל במקום זה הוא יצא במהירות מהאוטו וגירש אותי בחזרה הביתה, לא מוכן שאלווה אותו ורק רוצה לשמור על אותה העצמאות המושבניקית שלו (שתמיד הערצתי). עם זאת, בכל זאת הבנאדם בן 82 ואי אפשר לתת לו להסתובב ככה לבד חולה. החניתי מהר את האוטו, ורצתי בעקבותיו לתוך המיון בתקווה שעוד לא איבדתי אותו.
בהתחלה הייתי עצבני עליו שהוא ככה מתנהג וגם בהחלט שנשבר לי מהבית חולים הזה. אחרי כמה דקות, נותר לי רק להשלים עם זה שעבורו הרבה יותר קשה לראות איך עד עכשיו הוא טיפל בנכד שלו, ועכשיו הנכד מטפל בו.
אתמול סבתא שוחררה וסבא נכנס לניתוח.
חזרתי מהצפון, מוקדם בהרבה ממה שחשבתי. את הטיול חתכתי באמצע, עם סוג של הבטחה לידידתי מהגולן שהטיול הגדול שלנו בנגב בעוד שבועיים (שלושה?) לא יהיה ככה. הגעתי הביתה ומשם תפסתי את האוטו והמשכתי שוב לבית חולים. סבא כבר היה בחדר התאוששות, ואני עם עוד כמה קרובים וחבר המשפחה נרקבנו בחוץ עד לסימן כלשהוא.
אחד מהקרובים שמע שהייתי בהפגנה על הכנרת והתחיל לשאול מה הקטע של זה. הייתי ממש עייף, והסברתי לו בחפוז בלי יותר מדי כוח. חשבתי שבזה העסק יגמר, והוא התחיל להצדיק את "בעלי החופים" (נו, חבורת עבריינים טבריינים ארורים) שנמצאים שם ונותנים שירותים על החוף. ניסיתי לסגור את השיחה הזאת, והוא לא הרפה. לבסוף מצאתי את עצמי סתם בוהה באוויר בשביל שירד מימני.
לאחר מכן, הוא לפתע התחיל לשאול על ביצים אורגניות - תגיד, סבא שלי עכשיו סיים ניתוח וזה נראה לך הזמן להתחיל לקשקש לי על ביצים אורגניות? טרד מימני כבר! אבל כאן התחילה הצרה מהכיוון השני, שאישה שישבה לידנו שמעה את השיחה ולפתע נדחפה עם השאלה - "אז תגיד, אפשר לאכול עופות?"... ס'עמק! אני נראה לך כמו נציג של משרד החקלאות? כבר שנים שלא הכנסתי חתיכת עוף לפה שלי ואני רק מדבר נגד זה, מה לי ולפולקע שלך? 
מחר הייתי צריך לעזור במחנה ניווטים של סיירות ברמת מנשה, כנראה שזה לא הולך לקרות עם המשמרת שאמא שמה לי על סבא בין 9 בערב ל9 בבוקר שלמחרת 
שבת שלום,
גם לך כנרת שלי. (מזוהמת ומגודרת ככל שתהיי.)
וגם לך, היכן שתסתובבי כעת בהר מירון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
