סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
 חמשוש הרחק מהבית
שבוע שדאות עבר מהר מן הצפוי, וכמו שהמפקד פעם אמר לי "רק תרד לשטח, ולא תבין איך כבר יצאת משם". קל זה לא היה - לא כיף לחפור שוכה כשעלייך מכבידים אפוד בכוננות מלאה עם נשק וקסדה, אבל ככה זה שצבא לא מיועד להיות נוח (אבל איך ספק שאחרי שהשוחה מוכנה, ולמרות שקיבלת חרא של נקודה לחפור, זה הרבה יותר נוח מלישון באוהל).
הקפיצו אותנו, הריצו אותנו, טירטרו אותנו - אבל האפשרות פתאום להסתובב בשטח, מחוץ לבסיס ובלי כל המטווחים מסביב עשה פשוט טוב.
ביום רביעי בערב, המפקד קרא לי אליו לשיחה בשביל להודיע שקיבלתי השבוע חניך מצטיין ולכן אוכל להשתחרר לחמשוש החל למחרת אחה"צ. מבחינתי היה זה הדבר האידיאלי ביותר, כי רק כך יכולתי לחבור לזמן מה לחבר'ה מהביס"ש שטיילו בהרי אילת ועוד לשלב טיול ליומיים בצפון. לא רציתי לחזור הביתה ובכלל לא הירהרתי באופציה הזאת, לאחר חודש שלא טיילתי.
ירדתי לאילת להסתובב בסמוך להרים ולמחרת כבר הייתי בדרך צפונה, לעבר הגליל התחתון, והכל בשביל לראות שוב את הזריחה מהר תבור. (מה שכלל יציאה בשתיים וחצי לפנות בוקר מהביס"ש, עם שתי חניכות בדימוס שיצא לי לפגוש בטיול שנתי). כל הריחוק הזה מהבית פתאום הכניס אותי לפרופורציות אחרות לגמרי, סוג של הבנה שהחיים ממשיכים גם בצבא ואין שום סיבה להפסיק לטייל.
ההורים עדיין לוחצים לראות אותי, פיתחו סוג של לחץ מזה שאין לי לחץ בית 
יש עוד הרבה מה לספר, מעט שעות לישון ועוד לא מעט דברים לסיים - ואילו אני אפסיק לכתוב כעת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
