 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 כבר לא טירון
בחוץ עדיין לילה, ואף ציפור עוד לא חשבה אפילו על האפשרות לצייץ. דפיקה נרגזת בדלת הצוות מבשרת על הטעם הרע של הקפצה לילית מרגיזה. עוד לילה בשבוע מעבר בין הטירונות לדבר האמיתי, לפחות לתחילת הדבר האמיתי - כבר לא משחקים בלפגוע במטרות קרטון ולרשום בפנקס תוצאות ירי, אוטוטו והקנה של הנשק האישי יהיה לטנק והקרטון לאיזה נגמ"ש סורי ישן שידמה לוחמי אוייב.
כבר לא טירון.
בחמישי הושבעתי בטקס צבאי לנאמנות עיוורת כמעט לגמרי, בלקבל את פקודות ומרות מפקדי הצבא. למעט מקרי קיצון של פקודות בלתי חוקיות בעליל (שיהיה שיפרשו את הסקלה הזאת במגוון רחב מאוד של מעשיים מיליטנטים שעוד לא נתקלתי בהם במציאות), עלי לקבל כל פקודה, מוזרה ולא הגיונית ככל שתיהיה. יש בזה משהו מלחיץ, להגיד מול קהל שמונה מעל אלפיים איש שאתה מוכן להקריב את חייך למען המולדת, כשבמיוחד זאת לא שבועה שבאה ברגל עם אפשרות להצליב אצבעות מאחורי הגב. בטח לא שאחר-כך מספרים לך שזה רק היה הטקס הרישמי, אבל בפועל כבר חתמת על זה ביום שבו התגייסת, בלי שמישהו כמעט טרח (אם בכלל) להזכיר זאת.
כן, אני יודע שכמו רבים לפני, גם לי "זה לא יקרה". רק זקנים וחיילים "מהטלביזיה" יכולית למות, ואני? לא, אין מצב.
בתוך הבועה במדי זית, עם הזמן שעובר גם אתה מתחיל לפתח את הסלידה הזאת מהג'ובניקים שבורחים מהשירות הקשה ובוחרים לשמור על חיי משרד הנוחים ליד הבית. לפתע בפז"ם של החודש והמשהו הזה בצבא, צץ אצלך כעס שמעולם לא התייחסת אליו ברצינות, ואפילו כעת כבר לא מתאים לך לקבל תירוצים של "לא מתאימים למערכת" במסוואה של על הזין שלהם. כעת, אחרי שעברת טירונות, הרבה יותר קשה לקבל את התירוצים האלו - כי באמת שלא צריך להיות ציוני נלהב ושונא ערבים מושבע, בשביל לעמוד במחסום שיחצוץ בין מחבלים לבין אזרחים שחיים את חייהם. בהחלט לא מדובר פה במציאות צודקת כלפי רוב גדול משכנינו שמהצד השני של הקו הירוק שהרי גם הם בסך הכל אנשים פשוטים כמונו, אבל לפחות צריך לעשות צדק מינימלי בין אלו שאוכלים חרא לבין אלו שבורחים מימנה בתוך אזרחי המדינה.
אחת מהפלוגות הכשרה בבסיס היא פלוגה של רובאי 02, שמכשירה את התומכי לחימה (ולא מדובר על טכנאי טנקים, אלא על פקידים שיעבירו עוד יום בכלום בקריה) שיפוזרו בהמשך בין משרדי ובסיסי צה"ל. החבר'ה שיש שם התחילו איתנו את הטירונות, ובשלב כזה או אחר הוציאו פטור מכל העסק ובחרו לעשות עבודה משרדית ולצאת על בסיס חמשושים או יומיות. מהראשון עד לאחרון שבהם, אין אפילו אחד שאני יכול להסתכל עליו בלי להרגיש איזה כעס מסויים. כעס על זה שאני בקושי ישן שש שעות בלילה (במידה ואין הקפצות או דברים דומים) ולמחרת עוד מטרטרים אותי בלי סוף, בעוד שהם קמים מאוחר, לא עושים דבר ואפילו לא טורחים לעזור בדברים לוגיסטים לפלוגות המיועדות ללחימה - ונכון שזה כעס שמיועד להיות כלפי המערכת, אבל כל ההתפרצות הזאת נובעת מול הזילזול שהם מתייחסים אלייך בכל התקלות איתם ובזריקה שיש אצלם בתורנויות המשותפות, מהחדר אוכל ועד לדרכי המעבר בבסיס. תחושה של העבד השחור שלהם, בשביל נוחיות הארורה שהם זוכים לה בתג מחיר אפסי עם תנאים שאני רק יכולתי לחלום עליהם.
אני לא חושב שזה נכון להפוך את כלל אזרחי ישראל ללוחמים. יש בזה חוסר איזון של שפיות וסכנה להידרדרות עמוקה של אלימות וכוחניות. גם ככה אנחנו חברה אלימה, ולא מעט בגלל המציאות שרק "החזק שורד". אך עם זאת, ואולי בשביל לנסות למנוע את זה, צריך לראות במי שהולך לקרבי את האדם לפני העטיפה של הלוחם. הכוונה בתוך זה, שצריך לזכור שכל חייל במערך הלוחם הוא גם אדם שחרא לו לעמוד לבד בשמירה מקפיאה באמצע הלילה, ודווקא בגלל זה הוא לא צריך להרגיש פועל שחור של אנשים שרוצים לחיות את החיים הנורמלים שלהם. אני לא מדבר על כך שצריך לחלק לנו מתנות או לצ'פר אותנו בהטבות, זה לא מה שיחזיר את השפיות. דווקא הדברים כמו סבלנות של נהג אוטובוס כלפי חייל שהסתבך עם התרמיל בתא מטען או להציע עזרה לחייל שלא מוצא את הדרך לרחוב מסויים מבלי לנפנף אותו בעצבנות של יום א', דווקא הדברים האלה עושים את ההבדל.
השיריונר שנהרג בחמישי האחרון, שבר סופית את המחסום ש"לי זה לא יקרה". הבחור היה בגיל שלי, סיים את התיכון במחזור שנת הלימודים שלי, והיה בן שכבה של השינשינית מהקומונה שלי. ההבדל בנינו זה שהוא סיים את ההכשרה שלו שנה לפני, בעוד שאני בחרתי לעכב אותה בשנה למען שנת שירות. ייתכן ואסיים את ההכשרה מוקדם מהצפוי בגלל המצב העדין והצורך בעוד לוחמים.
שלוש שנים זה המון זמן בשביל לעבור עוד שלב בהתבגרות, להגיע למקומות לא מוכרים ואולי בעיקר לראות עוד שלל זריחות מנקודות שעוד לא הגעתי אליהן. בסופו של יום, מה שחשוב זה לא מה עבר עלייך - אלא איזה זריחה עתידה לעלות מחר (ואל דאגה, אתה תראה אותה עם ההשקמה בחמש בבוקר  )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
