 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 שבוע בסיסיות או לא להיות
תחתכו לרגע מכל התרגולות עליה מהירה לטנק, תעצרו רצף פעולות כב"ש ואב"כ... אה, וגם כדאי לנסות לחתור יותר למגע עם החדר אוכל. חוץ מזה, אם יש לכם ספרון שירים שאפשר להגניב לכיס בלי שאף אחד יראה, אז מה טוב (ואם אתם גרועים בשירה, זה הזמן להתחיל לחגוג בצד גם בלי כישרון). אחרת, ולולא כל זה, תמצאו את עצמכם מהר מאוד בתור לקב"ן התורן אחרי שבוע שמירות בבסיס.
שבוע הבסיסיות הראשון שלי בצבא הגיע באיחור, אבל למעלה דאגו שהוא יגיע, ובאבואה יגיע - כי אחרת איך נוכל לזעוק באמצע הלילה, באחת מהעמדות הנידחות, שבוע בסיסיות או לא להיות?!
אין ספק שעצם העניין בלשמור באיזה עמדה זה חרא של דבר. זה נע ממקרים בודדים של עניין בסביבה, דרך כתיבה מיואשת על קירות העמדה עד לצ'יעמום שיכול להביא אנשים לחיתוך ורידים והלקאה עצמית בבטונדה המזויינת של המוצב. כל זה עוד בלי להזכיר שמירה נידחת בשתיים לפנות בוקר, בלי מסתור מרוח ומכשיר קשר תקול שמחרטט באוזן עם רעשים מציקים שיכולים לשגע את בודהה עצמו. אחח... ואני עדיין בסך הכל נהנתי. באמת.
יש משהו מרענן פתאום בלהיות בשבוע ששובר את כל הלו"ז, בכך שאתה יכול ללכת בשקט ברחבי הבסיס (ואפילו בדרך לחפש זאבים בלילות) ובכלל פתאום ממצב שאתה חי סביב השעון עם עוד שישה או שבעה איש - לפחות - לעבור למצב שאפשר להעביר שלוש שעות לבד עם הנוף ולחשוב בשקט. ואי, כמה שקט יש בשבוע הזה שיכול להספיק למספר מה של גילגולי חיים אצל ישראלי ממומצע.
השבוע התחיל בחמישי, בלי לו"ז וכמעט בלי מפקדים שישבו לנו על הוריד. את מרכז חיינו הפלוגתי העברנו בהרכב מצומצם (לפחות המעט ממי שלא עבר לבסיס השני) לחדר משמר שסמוך לש"ג. חדר אחד גדול עם כעשרים מיטות עבור למעלה מעשרים ומשהו איש, כאשר חוק "המיטה החמה" תופס בו. משמע, המיטה הפנוייה הראשונה שאתה מוצא לאחר שירדת משמירה, שייכת לך.
חוץ מחוסר בשעות שינה קשה של כארבע שעות בלילה ולחיות עם עוד עשרים ומשהו בבונים שמנסרים ת'אוויר בנחירות (ואני לא יוצא דופן מהם), יש לשבוע הזה צ'ופר לא נורמלי בצורת אמר"לים - ר"ע אמצעי לראיית לילה - שמקבלים בשתי נקודות של שמירה. הנקודה הראשונה, היא עמדת התות שממוקמת כדקה הליכה מרחבת הבסיס, אבל מרגישה כמרחק של ארבעים שנות מסע מכל סוג ציוויליזציה והוציאה לא מעט טיפולים לקב"ן אחרי שמירות בדד שאנשים העבירו בחיקה. העמדה השנייה היא עמדת הדקל שמימנה ניתן לתצפת על כל זבוב מהבסיס, ויותר מזה, אפשר לראות שם חוגולות!! נו, או לפחות לראות פעם בכמה זמן שתיים כאלו בחיזור כמו בגליל. חוץ מחוגלות, היא נידחת. וחשוכה. ועם רוח בלילות שיכולה להעיף אותך עד לסין. לפחות.
רגע, לגבי הצ'ופר? אה, כן. כל הכבוד לצה"ל שהפך את השמירות שלי לספארי לילה בעקבות שועלים וזאבים מהול בחלקי שירים של יזהר אשדות
(ורק עוד הערה לגבי הזאבים - הם פשוט שורצים בכל הבסיס. באותה מידה הם גם יכחדו ברגע שיסגרו את הפח של החדר אוכל, אחרי שכבר שכחו ממזמן איך צדים ובכך נהפכו להיות יותר כלבלבי רחוב מאשר זאבים)
לאחר שבוע רדוף שירים, חזיונות, התעפצויות וכתובות "כל הזין" על קירות העמדות, החבר'ה שהלכו לשמור בבסיס המקביל אלינו חזרו ואיתם שלל ציוד על המשאית. מלאכת הפירוק עברה למר"ן הרס"פ האגדי, שפתח לנו זמן רגיל (ולא סימפטי בעליל) של "דקה וחצי פרקתם ת'אינטר והעמדתם פה מסדר!". כוח לא היה, אבל בלהיות אצלו במצב שתיים נמצאו עוד פחות מקורות אנרגיה, ובכך נפתח הטירוף של הפירוק... מה לא עף שם? יריעות אוהלים, ארגזי תחמושת, קיטבגים, בזנ"טים ואפילו ג'ריקן סולר עשוי מתכת שפגע לי בראש וגרם לסנטה מריה לזמר ממרחקים בין זעזועי הגולגולת. (האופציה של לחשוב ללכת לחופ"ל לא הצליחה להכנס ללו"ז הצפוף של הדקה וחצי. אכן לא אחראי משהו.)
בסוף החלטתי לחתוך מהרעיון של לצאת שוב לטייל. האופציה בלשבת עם המשפחה בערב שישי, רק אנחנו בלי נספחים מבחוץ, לפתע נראתה לי בתור האופציה הנכונה. גם הניסיון להתקרב לכמה חברים שנפגעו מההתרחקות שלי היה כלול בתוכנית, אבל עקב משבר הנע בין לוגיסטיקה פשוטה לריגשיות מורכבת, העניין יאלץ להדחות למועד אחר.
יאללה, הביתה!!
(ובהמשך נגלילה)
(ולהלן חידון התמונה השבועי לילד - אחינו יצא לטייל, אבל הסלולרי שלו הלך לאיבוד בתמונה! מצא היכן מסתתר מכשירו המרושע, ואולי תזכה להיות בעל תואר של כבוד בפוסט הבא. אולי גם לא. לפחות תנסה. באמשלי.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
