 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
 אל קץ הרגילה
כבר חלפו כארבע חודשים מאז שעזבתי את השנת שירות, התארגנתי למציאות אחרת ועליתי על מדים בשירות צה"ל. לא מעט הירהורים עברו בנוגע לצדקת הדרך, האדישות גם הצליחה מדי פעם לחלחל בתוך כל הקשיים כאשר אתה חריג בתפיסתך מול שאר הסובבים אותך, אפילו ברמה היותר אינטימית לא טרחתי בכלל על האפשרות להכנס עם מישהי לקשר. אולי דווקא בגלל זה, הרגילה שקיבלתי מלפני כשבוע הייתה נקודת אור כ"כ חשובה, הרבה מעבר למה שאפילו חשבתי כאשר יצאתי אליה.
לא הלכתי לחפש הפגנות, התוכנית לטיול הארוך מהגולן לגלבוע קיבלה תפנית עקב בעיות סופה וטרמפ שכשל (ובמונח השיריונרי, "קיבלה צידוד"), ואני לא חושב שהגעתי ולו לנ"צ טופוגרפי אחד ממה שתיכננתי בכל השמירות חסרות הקץ שהעברתי. מה שכן, חלילה אם בסוף תתתקבל התמונה שאני מאוכזב ממה שיצא - בהחלט שלא! רק הנחיתה הכואבת למציאות של המשמעת הצבאית, היא שמאפירה על אווירת השפיות שהתרגלתי אליה בשבוע האחרון.
אולי בניגוד למסעות אחרים, דווקא בסיפור הזה הדרך מתחילה בלחזור הביתה. כן, המקום שמרגיש הכי בית בעולם, למרגלות הר תבור. רחוק מהבית הפורמלי במרכז, בטח שרחוק לא מעט בכלל מהחדר בבסיס, אבל הכי קרוב לתחושת הרוגע והשלווה שאפשר להרגיש תחת הכותרת "בית". לשם הגעתי באמצע הלילה, בין הפסקות גשמי הסופה ששטפו את הארץ.
המקום היה נטוש, ואפילו החדר של השומר בכניסה היה עזוב. רק מהדירה של אב הבית ואישתו שמנהלת את החדר אוכל (וילדה לאחרונה, איחולי!) היה אפשר לראות אור. עקב השעה לא קפצתי לבקר אצלם, והמשכתי בדרכי לדירה של החיילות. בניגוד לכל אופציה הגיונית, עדיין הייתה לי תקווה שאולי מישהי עוד נמצאת שם, אבל חוץ משאריות בלגן של הכנת עזרים להדרכות לא היה סימן לאיש אופציונלי באזור. פרקתי ציוד ונירדמתי על הספה, מכוון את השעון לאזור 6 בשביל לעוף לדרך עד 7.
לא רחוק מקצה האוזן, גירד רעש של חפץ ניגרר. את החלונות שטפה שמש חורפית וסגרירית, ובת קומונה עטוייה מדי א' (בניגוד לאותם "מדי שינשין" כבעבר) התארגנה בדירה. כאשר שמה לב שהתעוררתי, התנצלה שהעירה אותי, אבל אני רק רציתי להוריד לעצמי כאפה על העצלנות שלי. איך לעזאזל אני שורף את הזמן המועט על שינה? תחושת ההחמצה הקפיצה אותי מחוץ לשק"ש וזירזה את אריזת התרמיל. לאחר שקצת התאפסתי על המצב, הבנתי שכנראה להתחיל מצומת צמח יהיה קצת מיותר, ועדיף שאולי אצא לדרך דווקא מהשער של הביס"ש. (ובינתיים אשר האנשים מגיעים, והתחושה שלך כאילו מעולם לא עזבת.)
לא פשוט לטייל בגשם. בטח לא פשוט כאשר אתה צריך לעבור בשדות חקלאים עם אדמה כבדה, והכי גרוע שהמעיל המצ'וקמק שלקחת מתגלה כלא חסין גשם ב-ע-ל-י-ל! הכל הצליח להשתבש, ונאלצתי לחזור בבושה אל אותו שער שיצאתי מימנו כמה שעות קודם לכן. כולי מרוח בבוץ, וחוץ מכמה רגעים מול זרימות מרשימות בדרך, הייתי שקוע עמוק בתוך תחושת באסה שלא ראיתי את השיטפון המיוחל בנחל תבור. אוואוו, כמה שרציתי לחזות בזה כמו בשנה שעברה.
בערב הגיע חבר לקומונה ואסף אותי אליו, חצי שעה נסיעה בלילה קר בכבישים מכוסי ערפל. ישבנו מחוץ לדירה שלו בקיבוץ, ואכלנו את מה שתיכננתי לאכול באותם יומיים. המשך התוכנית הייתה לצאת למחרת לטייל בגלבוע, ולהמשיך בערב לעוד חבר קומונה שאיתו אצא בהמשך ליומיים במדבר יהודה. בינתיים, יומיים של תיכנון היוו מודל טוב לעתיד הקרוב, וואלה באמת שזה הספיק לי, בתוך אותה רגילה קצרה שקיבלה תפנית שונה לחלוטין ממה שנרקם עליה שבועות מספר קודם לכן.
עד כמה שהנגב מיוחד, יש תמיד משהו שנראה שונה במדבר יהודה. מבנה הקרקע שונה, בעלי החיים לא זהים לגמרי, כך גם הצומח ובטח שהאוויר היובשני בכמה דרגות מעל, תורם גם את שלו להוויה. אבל מעל הכל, לא הגבים המלאים, לא הציפורים ואפילו לא כמה זחלים מגניבים לאללה הצליחו לתפוס את תשומת ליבי כמו השותפה לטיול שיצא לי להכיר דרך אותו חבר.
אחת הבדיחות העיקרית של השנת שירות, הייתה "שחברה בוחרים לפי התרמיל שלה". כמובן שבסופו של דבר, זה לא בריא להחליט לחפש רק מטיילות בשביל קשר (אולי אפילו לא ריאלי), אבל ככה זה שכל החיים שלך סובבים סביב זה. אחרת מה תעשו, תלכו כל היום לקולנוע ולבתי קפה? נו באמת (  ) . בכל מקרה, בעניין זה התרמיל שלה דווקא היה אללכיפק.
הקשר הרומנטי האחרון שהיה לי, היה בימי התיכון ונגמר (בגלל טיפשותי הרבה) בתחילת יב' אחרי שמונה חודשים של מערכת יחסית עם חו"סניקית בכל רמ"ח אבריה. מאז היה עוד משהו קצר שנכשל בשנת שירות, ובעיקר מצאתי את עצמי משקיע אנרגיה בלטייל והרבה פחות בלחפש חלילה מישהי לקשר. (וכן, הביישנות הורגת - ואם לא, אז לפחות מפנה טונה זמן בללמוד עוד על חרקים במקום בלדבר עם מישהי בטלפון). כך קורה, שלאחר הרבה זמן פתאום התחלתי בלהתעסק במחשבה על קשר עם מישהי ספציפית, ולא עוד לפנטז על איזה מטיילת אקראית שאפגוש מתישהו בדרכים.
יש בזה משהו מפחיד, ובטח שמרתיעה המחשבה של איך לעזאזל עושים את זה. אחרי הכל, אולי טיילתי איתה יומיים, אבל גם אז הביישנות הצליחה לצוץ פה ושם ולמנוע שיחה זורמת כמו שהייתי מקווה שתיהיה. אולי במהלך השמירות הרבות שמתוכננות לי בקרוב (שבוע שמירות באזור השומרון ואז עוד שבוע שמירות בבסיס), אצליח לגייס בדל של מחשבה על איך להכיר אותה ולא לגרום לה להעלם אל הלא נודע.
קצת לפני הגיוס שלחתי ספר על פרפרים לידידה דתייה שעושה שירות לאומי בהדרכה בגולן. מלפני פחות מחודש קיבלתי מימנה מכתב תודה, ועל הדרך סיפרתי על כך לסבתא במהלך השיחות האחרונות שהיו לי איתה.
במהלך ביקור אצלה אתמול, לקראת שבת, היא פונה אלי ומבקשת שלא אכעס על מה שיש לה להגיד. באופן טבעי פשוט צחקתי והשבתי לה "נו, אז מה העניין?", כי כאשר היא פונה אלי ככה כבר אפשר לשער במה מדובר. היא השיבה שחשבה לא מעט על המכתב שקיבלתי, ושאלה בתקווה אם יש האפשרות לקשר באופק - אחרי כל, בתור מושבניקית דתייה, עיקר חלומה שאחזור למשק שלהם ואם אפשר יחד עם בחורה בגבול המסורתית דתייה, אז מה טוב.
נאלצתי לנפץ לה את החלום שבנתה, ולקחתי קערת מרק נוספת, העיקר לאכזב כמה שפחות.
רגע לפני סוף הרגילה, זה גם מה שיצא -
בודקים שפיריות בגבים שהתמלאו אחרי השטפונות
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
