סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
 כוכבים נופלים על מטרות מאגים מתכתיים
כל הגוף כבר מסריח בתוך הסרבל מכל החום, הזיעה, שמן המנוע של הטנק ומה לא. מסביב הכל עטוף בעלטה של לילה נקי ממקורות אור מלאכותיים, אבל האוויר רווי בקולות נפץ של פגזים ושאגת מנועי הטנקים. בתוך כל העיסה הזאת, אתה מת לישון. תופס את האלונקה ופותח אותה על הסלי צריח של הטנק, עליה זורק שק שינה ולאחר מכן דבר ראשון לחלוץ נעליים - הדבר היחיד שבא לך לעשות, רגע לפני שתפטר מסרבל הנומקס (בד שבמהלך שריפה מתפורר ולא נדבק לעור) הארור שכבר גרם לך להרגיש כמו נייר שיוף מהלך, מגרד ומציק כמו שרק סרבל מחורבן מהסוג הזול ביותר שניתן להציע לשיריונרים, יכול להרגיש.
האלונקה התגלתה כבר בתור רעיון גיאוני, בשבילנו מדובר ברמה של ממש, לפחות ספפת עמינח דלוקס ולא פחות מזה. תוך כדי פתיחת השרוכים אתה נותן לעצמך לשקוע לתוך השק"ש ולהמרח על האלונקה ברגעים שלפתע אתה יכול להרגיש שאשכרה נוח לך, ואין לך איזה ציפיה למלאך גואל שיקח את נשמתך מעולם הזה וחסל סדר בבלגן עטוי צבע זית שעטף את חייך. בשמיים, החזאים הבטיחו מטר כוכבים נופלים. דיברו על אירוע נדיר ומיוחד מסוגו, משהו ברמה שלא תבייש הרבה עריכות מחשב לסרטים, משהו מסוג ש... לא ממש התממש בסוף. האומנם לא מטר מטורף שיצבע את השמיים באורות פלורסנט זוהרים, אבל בהחלט משהו שאי אפשר להשאר אדיש מולו. טאח! טאח! טאח! הכוכבים נפלו. טאח! אולי לבקש משאלה? טאח! בעצם, מי צריך משאלה שכל כך יפה פה. אפילו הצבא ברגע כזה לא יכול להשביז. באמת.
לפתע נשמע מרחוק שיחרור פגז, ולאחריו צרור ארוך של מאג. נותבים אדומים (קליעים עם חומר זרחני לסימן כיוון הפגיעות) נורו מזרחה מימני על נקודות רחוקות שהיו מטרות משוריינים חלודים. מלמעלה כוכבים נופלים עלייך, מולך טסים כדורים זורחים באדום בוהק והכל שקוע בתוך סימפוניית מלחמה אחת גדולה שמתגוררת עמוק בדרום הארץ. דווקא ברגעים כאלו, שאתה לבדך מסתתר מתחת לשק"ש ומנסה למצוא שקט להרדם בתוך כל מהומת התרגילים מסביב, מכה בך המחשבה של איך הגעת לכאן בכלל? ואיך עוד שום פגז או צרור של מקלע, לא האידו אותך לאוויר כשרק שנייה לפני זה תרמו לשינוי צורתך למסננת.
השבועיים האחרונים זחלו לאט. טעות, לא לאט. גם לא לאאטט. אלא מאוד, אבל מאוד ל-א-א-א-א-א-ט!!. כן, הגיע גם תורי לגלות מהו לחץ בית אמיתי שחונק אותך בגעגוע למישהי. לחץ בית שגורם לשמירות לא לזוז, לזריחות לא לעלות, לשקיעות לא לרדת ולטבחי צה"ל הארורים להעמיס עלייך מטלות מטופשות בלי שום צורך והגיון שיצדיקו את הוצאתך מהקריאה בפעם החמישית בספר "אם יש גן עדן" שתמיד עוזר להעביר את המנחוס כאשר הוא תוקף בשיא כוחו.
חוץ מזה אתה חוזר להסתובב עם פק"ל קבוע של ספר ומחברת, וכותב. אוואוו, כמה שכותב.. בשושו, על המיטה בחדר משמר, באיזה פלוגה עזובה בבסיס. העיקר לכתוב, להוסיף הערות למכתבים ישנים ולהביא לעולם עוד כמה חדשים. חלק אתה ידוע שלעולם לא תראה למישהו, חלק ממש עומדים על קצה הנייר לפני שיברחו אל נמענם.
העיניים נסגרות, המנוע לוהט ואי אפשר לגעת בדופן התא בטנק בצורה שפוייה. בעצם, בכלל אי אפשר לשבת שם בצורה שפוייה כשבחוץ משתוללות רוחות חמות של 40 מעלות. המאגים יורים, אתה שוב עולה ויורד מעמדת התקפה, והכל משתולל בתוך מערכת הקשר ומוזרק עמוק לראש שלך. כתמים לבנים של שאריות מלח מהזעה מכסות את הסרבל, ולך רק נותר לחלום על להסתובב יחף עם חולצה קצרה ובוקסר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
