 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
 לך תדע מה תמצא, לאורכה של הבקעה (?)
רחוק מעלייך אתה רואה את פסגת ההר, פסגה שאתה הכי רוצה בעולם כבר להיות עליה, להשקיף מלמעלה על ים המלח ולהגיד סאלמת ליום שישי שחלף לו עם השקיעה אל מעבר קו האופק. במקום זה, אתה עומד עם התרמיל ומולך תקוע פקח נפוח ומעצבן של הרט"ג (רשות הטבע והגנים) שמסתובב באזור ומתחיל לתחקר אותך עד צאת הנשמה - אתה באמת חשוב שתוכל להגיע לשם עד השקיעה? באיזה שעה אסור להסתובב בשמורות, אתה יודע? לאיפה אתה מתכנן להמשיך? (...) יאללה, קרציה. מחרתיים אני בן עשרים, טחנתי חתיכת דרך בשביל להגיע לפה, ואתה משחק אותה עכשיו בעל הבית. הרי לשנינו ברור שאני צריך לשחק ת'מפגר בשביל לא לקבל דו"ח ואתה צריך להשלים את המשחק של הפקח הנוזף-מסביר כדי שלא אסתובב לך בחצר האחורית שלקחת עלייה בעלות במדבר יהודה. בחיים לא הייתי כל כך עצבני על פקחים, לפחות האלה בגליל לא תחקרו אותנו לנשמה עם הסטייל של "שומרי הטבע הצודקים".
היה סופשבוע ארוך, מעייף ועם הרבה התקלות לא מהנות - הפקח הקרצייה, המצלמה שהייתה שותפה היקרה לדרך מאז השנת שירות נאבדה לפתע איפהשהוא בדרך, כל הנסיעות עד המוות, הדו"ח מהשוטר שנדחף בצומת ליד בית שאן... כל הבאסה. אך עם זאת, לא הצלחתי באמת לשקוע בתחושת החרא כמו שצפיתי שיקרה לי, כמו לפחות שתיארתי שארגיש.
בני אדם זה טיפוס מוזר בעולמנו הביולוגי - גם כאשר לכלב לא נותנים איזה סטייק עסיסי הוא יהיה בבאסה של החיים כמו שאני צריך להיות בבאסה של החיים מאיבוד המצלמה. פייר? פייר. משנינו נמנע משהו שהכי רצינו לשמור עליו, שיהיה שלנו או לפחות שימשיך להיות שלנו. לי ולצ'יוואה יש את אותה תפיסה חומרית שאנחנו רוצים משהו. מצד שני, בחיים לא הייתי בכזאת השלמה עם מצב כמו שהייתי בסופשבוע האחרון. לפתע, גם המצלמה ששברת עליה חסכונות והפכה להיות חלק מתיעוד החיים שלך ופרט חשוב שמלווה אותך לאורך הדרך (כמו התרמיל שהוא עולם שלם בפני עצמו, לצורך העניין), אובדנה לא ממית עליך חורבן. נכון, באסה לא קטנה בכלל, אבל רגע - יש לי משהו גדול יותר מימנה. רגע, מה גדול? ענקי! עצום! לא ניתן לתיאור. כן, זה מה שזה. משהו שבכלל לא ניתן לתיאור מול החלל שהוא תופס לעומת כל מצלמה או תרמיל שיהיו לי אי פעם... משהו שלא נגמר ברגע שאתה מצליח להשיג אותו, אלה תמיד ימשוך אותך הלאה בציפייה.
זה מסוג הדברים שאתה יכול להביט על כל העולם עם חיוך מבסוט ומעודד של "יש לי סוד ולעולם לא תגלה אותו!" - לא שמישהו אחר יביט עלייך ככה, אלא שהפעם אתה באמת זה שיכול להביט עליו. לפחות אני יכול להביט ככה אל העולם, כי אני מצאתי סוד גדול. סוד, שהוא לא כזה סודי, המון אומרים אותו וכמעט אף אחד לא מצליח באמת להבין אותו, כי תמיד יהיה משהו אחר שיכסה אותו באיזה צללית קטנה עד צל כבד. דאגה למשכנתא, דאגה לעבודה חשובה שצריך להגיש, דאגה לאיזה מכשיר בתיקון שאנערף מה יהיו עלויות התיקון... והנה, כל הבאסה בעולם נפלה עלי (מה נפלה? התרסקה!) במכה, ואני לא מצליח באמת להרגיש שאכפת לי. מאוד חסרה לי המצלמה, אבל אני לא מצליח להכנס לאווירת האבל שהיה מצופה שאכנס. אפילו אווירת האבל המינילית שהייתי מצפה מעצמי להכנס.
אז מה הסוד הגדול? הוא לא באמת כזה סוד, ויש אותו להרבה אנשים. באמת שחלק נכבד מאוכלוסית כדור הארץ לוקחת בו חלק, אבל אני חושב שלראשונה באמת הצלחתי להפנים משהו שבתקופה אחרת בחיים אין מצב שהייתי מצליח להפנים, אולי אפילו לא אפשרי - אבל כעת, לראשונה מצאתי מה אני באמת צריך בעולם הזה כדי שלא יחסר לי דבר. משהו שאי אפשר לקנות בכסף, אי אפשר לאסוף מהסחף שלאחר שיטפון גדול באיזה ואדי נידח ולא ניתן להשיגו בכל צורה חומרית אחרת שאפשר לתחום לקיבול כזה או אחר.
מצאתי לראשונה מישהי לטייל איתה.
זה הסוד הגדול 
(ומברוכ לעצמי על תחילת העשור השלישי!)
זנב סנונית המכבים שהסתובב בדרום הגלבוע מלפני כמה שבועות, עוד מעט ויעלמו משם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
